חיבור זה נולד במסגרת קורס לאומיות ומדינת הלאום בהנחיתו של ד״ר יובל פינשטיין מאוניברסיטת חיפה.
במאה שנה האחרונות, מדינת הלאום היא ללא ספק שיטת ההתארגנות הפוליטית הנפוצה בעולם, בעוד שבתחילת דרכה ייצגה את החשיבה המודרנית, הגיע לשיאה במחצית המאה הקודמת ומאז היא עוברת תמורות רבות וניכר כי הקונספט של מדינת הלאום החל לשקוע כתוצאה מתהליכים גלובלים והמתח בין הקטבים הגלובי, הליברלי, הפוסט לאומי והקוטב הלוקלי, התגובתי, הפונדמנסטלסטי, הולך ומתעצם (אורי רם 2002). בעבודה זאת ארצה לבחון איפה תמורות אלו פוגשות את החברה הישראלית ששייכותה לעולם המערבי ולשווקיים הגולבלים מובהקת אך לא פחות מכך נאחזת בבסיס האתני, לאומי והדתי המושקע בקרב אזרחיה. בעבודה זו אנסה לענות מה יהיה אופייה של ישראל בהמשך דרכה, האם היא תהיה מדינה יותר ״יהודית״ או מדינה יותר דמוקרטית? ומה יבוא אחרי מדינת הלאום?, השאלה איתה חותם אורי רם את מאמרו ״פרה-, פרו-, פוסט-, ניאו-, המפה של הסוציופוליטיקה הישראלית בתחילת המאה העשרים ואחת״ בשנת 2002.
ניכר כי הקונספט של מדינת הלאום נמצא מזה שנים במתקפה מכל כיווניו, בין אם זה מידי זרמים אוניברסליסטים, הרואים בה ביטוי לשבטיות ריאקציונית שאבד עליה הכלח, וכן על ידי זרמים דתיים, הפוסלים את אופיה החילוני של מדינת הלאום. מתקפה זו אינה ייחודית לישראל, והיא חלק ממסע כלל-עולמי כנגד מדינות לאום. שתי המגמות המנוגדות הללו מוצגות בספרו של בנימין ברבר (Barber, 1995) “מק-ווורלד לעומת ג'יהאד" ויש להבין את השינוי הזה על רקע המעבר מחברה מנוהלת מדינה לחברה מוכוונת שוק, חברה בה האינוודאליזם נהיה לגטימי, התרבות הגלובלית נתפסת כניצול של העולם השלישי ותופעה זו מולידה כוח כנגד אידיאל הקידמה המלווה בשאיפה לחזרה לערכים, לשורשים, למקורות ומובילה לפונדליזם דתי (אותו ג’יהאד) שגורר הפעלת חוקים והצרת ההשפעה של תרבות המערב וצריכת מוצריה ברמה הלוקלית אשר בוחרים בהסתגרות והתכנסות בפני השפעות המערב.
ולמרות כל זאת, דומה שרעיון מדינת הלאום אחרי הכל חיי ובועט, ומוכיח שוב ושוב כי בכוחו להתאושש – כמו למשל במזרח אירופה, שם הביאה התפרקות הגוש המזרחי לפריחה מחודשת של העיקרון הלאומי כעיקרון המארגן את המדינות שקמו במקומו (הרמן, בארי, הלר, כהן, לבל, 2014) אבל התאוששות זאת לא באה ללא שינויים כתהליכי הדה-חיילון המתרחשים במספר מדינות לאום שהיוו מודל ליישום הקונספט של מדינת הלאום. תהליכים אותם מצייג פרופ׳ מייקל וולצר בספרו "פרדוקס השחרור" (The Paradox of Liberation, 2015 ) שיצא לאור השנה. בספר זה מציג וולצר, את אותן בעיות אשר מתרחשות גם במדינות אחרות שהוקמו על-ידי תנועות שחרור לאומיות חילוניות והוא שואל איך קורה שדמוקרטיות צעירות, שהוקמו מתוך מאבק בקולוניאליזם, חוות בתוך כמה עשורים התעוררות דתית שמאיימת על אופיין הדמוקרטי. אחת מאותן מדינות שוולצר מציין היא ישראל והוא משווה את גורל חזונו של בן-גוריון לגורל חזונותיהם של ג'ווהרלל נהרו בהודו ואחמד בן בלה באלג'יריה. הוא שואל מדוע בכל אחד משלושת המקרים האלה נפלו תנועות השחרור החילוניות קורבן למהפכות-נגד דתיות תוך דור אחד בלבד? מה אפשר ללמוד מכך, מה יש בדת שהתנועות האלה לא הצליחו להבין?
וולצר לא טוען שתופעת הדה-חיילון פוקדת את כל מדינות הלאום, אלא רק מקרים של מדינות לאום מסוימות שהוקמו על בסיס נרטיב אתני דתי חזק ולמעשה במדינות המערביות הבולטות, קרי ארה״ב ואירופה המגמה בכלל הפוכה וזה מה שהופך את ישראל, שהיתה מזוהה עם מדינות המערב, למקרה מורכב עוד יותר ממה שניתן היה לצפות. על פי סקר של מכון פיו (PEW) למחקר, שפורסם בתחילת 2015, שיעור האמריקאים שמזדהים כנוצרים ירד מ-78% ל-71% בשבע השנים האחרונות בלבד: בקרב הדור הצעיר, הירידה תלולה ומהירה בהרבה. לעומת זאת, מחנה ה"בלתי משויכים" גדל ועומד על 23% מכלל האוכלוסייה. ואם לא די בממצאים אלו נזכיר כי ממש בעת כתיבת שורות אלו (יוני 2015), אושרה רפורמת הבריאות והנישואם החד-מיינים. שעבור אמרקאים רבים מדובר בלא פחות ממהפכה ליברלית רבתית המצרפת את ארה״ב, מנהיגת העולם החופשי לאירופה שהיא חילוניות בתאוצה, והאמונה, שפעם איחדה את אמריקה, מסמנת יותר ויותר את פיצולה. השאלה איפה ישראל תתמקם על הציר של ברבר - “מק-ווורלד לעומת ג’יהאד" היא מהותית להבנת אופייה העתידי כמדינת לאום.
התנועה הלאומית היהודית המודרנית קיימת למעלה ממאה שנים שמתוכם מעל 60 שנה כמדינת לאום. הלאומיות היהודית שנוצרה במזרח אירופה במאה ה 19 התממשה בפלשתין-ארץ ישראל תחת שליטה קולוניאלית אנגלית. התהוות מדינת הלאום הישראלית היתה מהלך אופייני של המודרניזציה. כאשר פרויקט המודרניזציה מיצה את עצמו (במונחים של שוויצר) , מפא״י מיצתה את ״סדר היום״ שלה והחלו להתגבש מוקדי כוח חלופיים אותם סורק אורי רם ב- ״פרה-, פרו-, פוסט-, ניאו-, המפה של הסוציופוליטיקה הישראלית בתחילת המאה העשרים ואחת.״.
טענתו המרכזית של רם, היא כי הכאוטיות לכאורה של ההתרחשויות הסוציו פוליטיות בישראל בתקופה האחרונה מקבלת מובן שיטתי, אותו הוא מסביר בעזרת מפה ומישורי התייחסות לזהויות הלאומיות השונות מול צירי התפתחות וניגודים עיקריים והם: הפרה מודרני/מודרני והגלובלי/לוקלי. דרך מפה זאת, מפרש רם את הכוחות הפועלים בחברה הישראלית, את היחס ללאומיות, של הזרמים השונים בחברה הישראלית ומציג את המורכבות של הקבוצות השונות להתמודד עם מונחים כמו ״מדינת היהודים״, ״יהודית ודמוקרטית״ מעמד ה״לאומי״, דתיים ודתיות ומשרטט את הגבולות של כל אחת מהקבוצות ביחסם לקבוצות אחרות בחברה הישראלית ומחוצה לה ודרכה ניתן להבין את הכוחות הפועלים מהמעבר ממודרניות לפוסט מודרניות בחברה הישראלית, מלאומיות לנאו-לאומיות, בעלת אופי אתנוגצי והוא שואל (מבלי לענות) מה יבוא אחרי מדינת הלאום?.
בשביל לנסות לענות על השאלה נתחיל בסקירה היסטורית קצרה. מאז הכריז דוד בן גוריון מעל בימת בית דיזינגוף בתל אביב, ב-ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל. הכול מחאו כפיים, ומדינת ישראל הייתה לנקודת שיא במאמציה של התנועה הציונית, שחתרה להגשמת השאיפות הלאומיות של הפזורה היהודית. מאז, מתמודדת מדינת הלאום של העם היהודי עם שסעים עמוקים: בין יהודים לבין ערבים; בין חילוניים לבין דתיים; בין עניים לבין עשירים; בין ליברלים לבין לאומנים, בין מזרחים לבין אשכנזים. זהויות אלו, לאומית, דתית ועדתית, בנויות אצל כל פרט ברבדים שונים ונראה כי במשך 66 שנות קיומה של המדינה, היא לא הצליחה ליצור בסיס הזדהות רחב בעבור הקבוצות השונות והזהות הישראלית מוסכמת ומשותפת למרבית אזרחיה המדינה, בהשוואה לבסיס ההזדהות של הדת והלאום, ליסוד האזרחי אין היסטוריה ארוכה (הדר, הימיין-רייש וקנפלמן, 2008).
למרות הוויכוח התאורטי על משמעות של ההגדרה 'יהודית ודמוקרטית' ליהדותה של ישראל, לאופייה זה של המדינה יש ביטויים מעשיים ברורים. סמלי המדינה שאובים ממקורות יהודיים, וימי המנוחה וימי הזיכרון תואמים את לוח השנה העברי; גם השפה העברית נהנית מעליונות רשמית - לדוגמה החוקים נכתבים בשפה העברית וכך גם פסקי הדין. המדינה דואגת לצביונם היהודי של החיים הציבוריים בישראל, בין השאר על ידי בלעדיות הדין העברי בתחום הנישואים והגירושים של אזרחיה היהודים.
אחת הדוגמאות לכך, היא חוק השבות. חוק השבות מעלה כפעם בפעם את הטענה שמדינת ישראל היא דמוקרטיה אתנית, משום שאינה מעניקה הזדמנות שווה לאזרחים בה להרחיב את מעגל בני הלאום שלהם, ומשום שהיא מעניקה אזרחות בכוח על בסיס קריטריון אתני בלבד, היינו לפזורה היהודית (הדר ועמיתה, 2008). חשוב לציין, כי הרעיון של חוק שבות מקובל במדינות לאום רבות אבל הקריטריונים שלו הרבה יות מחמירים בישראל ואין דוגמה דומה לחוק השבות כפי שהוא מיושם במודל הקיצוני שלו מאשר בישראל (סמוחה, 2000).
שאלות של זהות וזהות לאומיות בפרט הן שאלות מורכבות בהגדרה של אומה, אותה סוג של לאומיות או אזרחות הן לעיתים מתכוונים לאותה הגדרה של זהות. האזרח ובן הלאום הוא אותו דבר, דוגמה לכך היא צרפת, שעבורם זאת האידיולוגיה, מי שלא אזרח של הרפובליקה אז הוא לא אזרח בה. ויש בזה מסר מאוד פשוט עם הרבה עוצמה. אבל המודל הפשטני של צרפת לא יכול להתאים לכל האומות וכנראה שבלתי אפשרי לישראל אשר הוקמה מתוך מאבק בין שתי תנועות לאומיות , זאת היהודית וזאת הפלשתנית, שהיו כבר קיימות עוד לפי שהמדינה קמה , וכבר אז הן היו בעימות עוצמתי שלא פסק עד היום. במצב כזה לא ניתן ליצור זהות לאומית מתוך שני העמים. מה גם שהמיעוט הערבי הוא מיעוט מולדת, דבר שאין לו אח ורע בעולם, הוא נמצא באמצע העולם הערבי, ויש לו קשרי משפחה עם בני עמו מעבר לגבול, ויש לו גאווה ואת הרצון לראות את הזהות הלאומית קשורה בו ולכן לא ניתן ליצור זהות לאומית אחת אבל אפשר ליצור ״זהות אזרחית עבה״ (יעקובסון, 2009).
בדברים שנשא פרופ׳ סמוחה ביום עיון ״עם ככל העמים?״ 24 במאי 2009, באוני׳ הפתוחה הוא מפרט את הסיבות שבגללן קשה להגדיר את ישראל ״כמדינת לאום נורמלית״ ועיקרן:
- ישראל איננה מתכנסת לגבולות קבע בינלאומיים מוכרים.
- ישראל נמצאת במצב קבוע של ״מצב וחוקי חרום״ֿ, דבר שאין לו אח ורע במערב.
- לישראל אין חוקה ואין לה תחליף לחוקה.
- ישראל נוצרה על ידי הפזורה היהודית, היא זאת שיצרה אותה, ובמובנים רבים היא ״הבעלים שלה״. הפזורה קשורה בטאבורה של המדינה.
- ישראל היא מדינה שנוצרה על ידי השמאל ובעשורים האחרונים היא מעוצבת על ידי הימין.
- בישראל אין הפרדה בין דת, לאום, מדינה, ואתניות מה שמוביל למגוון של מורכביות של קיימים במדינות לאום בעולם המערבי. למעשה, אין פה אומה אזרחית, אין הפרדה של דת ומדינה, אלא אומה אתנית המוגדרת על פי הדת וכך גם הדמוקרטיה היא בכלל דמוקרטיה אתנית
- מבדל נוסף שיש פה מיעוט של 21% אזרחים אשר מתנגדים למשטר והם חלק מאויב פעיל (לא אויב היסטורי כדברי סמוחה באותו כנס).
לפי תיאור הדברים, מתבקשת השאלה האם העבודה שזאת דמוקרטיה אתנית יש בה בשביל לשלול את הלגיטימציה לטעון שהיא בכלל דמוקרטית אחרי הכל?
על כך משיב פרופ׳ רובינשטיין במאמרו משנת 2005, כי המשפט האירופי מכיר ביחסי קרבה בין חברי לאום לבין מדינתם גם אם אינם חיים בתחומה. והוא מביא דוגמה כי ועדת ונציה (ועדת משפטנים שפועלת מטעם מועצת אירופה) קבעה כי לא רק שקרבה זו לגיטימית, אלא שלרוב אתני יש הזכות להגן על הדומיננטיות שלו באמצעים של חוקי הגירה. אם כן הרכיבים היהודיים דומיננטיים במאפייני המדינה לא שוללים את מהותה כמדינה דמוקרטית, ועל כן ניתן לומר כי הלאום מעצב את המדינה יותר ממה שהמדינה מעצבת את הלאום.
בשביל לנסות לענות על השאלה לאן פניה של ישראל, ננסה להבין את תפיסת זהותם של אזרחי ישראל. האם הם נצמדים לזהות הלאומית, שמכילה מטענים פרימורדיאליים, או שמא מזדהים יותר עם ההגדרה האזרחית שלהם? לעומת היהדות, הישראליות מתקשרת עם זהות שמושפעת מהשתייכות אזרחית לגבולות ריבוניים של מדינת ישראל.
בפרויקט מקיף שעורך המכון הישראלי לדמוקרטיה עלו ממצאים המראים כי בעשור האחרון חלה תנודתיות בתפיסת זהותם של אזרחי ישראל לכיוון הזהות האתנית-דתית.
להלן מספר ממצאים מהמחקר שפורסם בשנת 2014 על ידי המכון הישראלי לחקר הדמוקרטיה:
- בציבור היהודי ההגדרות העצמיות כמעט חצויות. 47% מהנשאלים רואים בעצמם קודם כל יהודים, ו-42% ענו כי המונח 'ישראלי' מגדיר את זהותם בצורה הטובה ביותר. במקום השני רוב הנשאלים הגדירו את עצמם ישראלים (40%), ו-33% ראו בעצמם יהודים.
- הנתון המעניין הוא שרק בעבור 19% מהנשאלים הדתיות שלהם היא ההגדרה העצמית השנייה בחשיבותה והראשונה היא ״ישראלית״. העובדה שמרבית מהנשאלים רואים בעצמם בראש ובראשונה יהודים מלמדת כי הלאום האתני מקבל מקום מרכזי בחברה הישראלית-יהודית לפני הזהות הישראלית של אזרחי המדינה.
- אחוז אלו הרואים בעצמם ישראלים לאו דווקא מלמדת על תפיסות של לאומיות אזרחית, מכיוון שייתכן שחלק מהנשאלים מפרשים את המונח ישראליות באופן דומה למונח יהדות.
- לשאלה אם להערכת המרואיינים החברה הישראלית הופכת דתית יותר או חילונית יותר: קרוב למחצית (45%) ענו שלהרגשתם החברה הופכת בשנים האחרונות דתית יותר (בשכיחות רבה יותר של "קצת יותר דתית" — 31%) . כך שרוב הציבור מאמין שהחברה נהייתי יותר דתית, ״יותר יהודית״.
- כך שמעל 76% מהישראלים מאמינים שישראל עוברת תהליך הדתה. וזאת מבלי לקבוע האם הם בעד או נגד קיומו של התהליך.
נמצאה מגמה ברורה בי הזהות היהודית קודמת לזהות הישראלית ותפיסתם של הנשאלים משתנה גם בהתאם לגילם: ככל שעולה גיל הנשאלים, גדל נתחם של מי שמגדירים את עצמם ישראלים ואילו שיעור המגדירים את עצמם יהודים קטן. כך לדוגמה בטווח הגילאים 18-30 שיעור המגדירים את עצמם ישראלים היה 41%, לעומת 52% בקרב בני 51+. 46% מבני 18-30 מגדירים את עצמם יהודים, לעומת 32% מבני 51+ שהגדירו את עצמם כך. מה שיכול ללמד על היחלשותה של הזהות הישראלית, והתחזקות הזיקה האתנית ודתית של הנשאלים.
אצל ערבי ישראל, הזהות היא קודם כל דתית, אחרי זה אתנית ורק אחרי זה אזרחית.
נתונים אלו, נתמכים במחקר נוסף שהוצג בערב העיון אשר התקיים לרגל צאתו לאור של המחקר ''דתיים? לאומיים!'' העוסק בעמדות ובתפיסת הזהות בקרב אזרחים המשוייכים למגזר הדתי לאומי בישראל בשנת 201 ובו הצגו ממצאים מפתיעים עוד יותר. כ 50% מהציבור היהודי בישראל רואה את עצמו משויך למחנה הדתי ברמה זו או אחרת. תמונה זאת שונה מאוד מהזהות הלאומית שרווחה בארץ במשך שישים השנים הראשונות לקום המדינה ומעידה על כישלונה של המדינה לבנות לאומיות ישראלית בעלת תוכן, תרבות שמהווים מוקד זהות מרכזי ויתכן שיכולה ללמד על שינוי פניה של הלאומיות.
בנוסף, עלינו לקחת בחשבון את השינויים הדימוגראפים שמתחוללים בחברה הישראלית וניכר כי היחס בין דתיים והלא דתיים משתנה באופן דרמטי. בעשור הנוכחי, מספר הילדים פר משפחה חרדית גדול פי שישה ממספר הילדים במשפחה חילונית ומעל מחצית מהילדים שנכנסו לכיתה א׳ בשנת 2012 באים מבתים חרדים או דתיים (פרי 2012).
לא מדובר רק בתהליך של שינוי בתפיסת זהותם של אזרחי ישראל אותו מזהה שוורצר כדה׳-החילון, אלא גם בפעילות אקטיבית לשינוי הציביון הדמוקרטי של המדינה בשינוי חוקי היסוד של מדינת הלאום, והמעמד החוקי של הקבוצות האתניות בחברה הישראלית המעידים על מעבר לעידן נאו-ציוני וניתן ללמוד על כך מחוות הדעת שהוגשה לועדת השרים לענייני חקיקה על ידי פרופ' מרדכי קרמניצר ועו"ד עמיר פוקס לקראת דיון בוועדת שרים לחקיקה 08.06.2014 בהצעת חוק הלאום (המכפיף את אופיה הדמוקרטי לזהותה היהודית): ״ישראל מדינת הלאום של העם היהודי״. באשר לנוסח האחרון שהונח על שולחן הכנסת לחוק יסוד כזה. לטענתם, החוק יביא לשינוי רדיקלי באיזון בין ערכי היסוד של המדינה, ויכפיף את הערך הדמוקרטי לערך היהודי. חוק היסוד יפגע קשות במיעוטים בישראל ובעיקר במיעוט הערבי. מתוך הטקסט עולה כי זוהי הצעה מיותרת ומסוכנת, העלולה להפר את האיזון העדין, בין שתי מהויותיה הבסיסיות של המדינה - יהודית ודמוקרטית. אין מדובר בסתם חוק, אלא בחוק יסוד משוריין הקובע את זהותה של המדינה. בחוק המוצע אין איזון בין היות המדינה מדינת הלאום של העם היהודי לבין היותה מדינה דמוקרטית. יש בו דחיקת היסוד הדמוקרטי מן המרכז אל שולי השוליים. כלומר, מדובר במהפכה של ממש, המשנה מן היסוד את הסדר החוקתי שהיה קיים במדינת ישראל מאז הקמתה. לו תתקבל ההצעה, אופייה הדמוקרטי של המדינה יינזק קשות. החוק עוסק בזהות המדינה ומתמקד באופייה היהודי, תוך גימוד אופייה הדמוקרטי והתעלמות מכל תוכן של אופייה הדמוקרטי. המאבק על ניסוחו הסופי טרם הוכרע, במועד כתיבת שורות אלו, ח״כ בגין מגיש נוסח מרוכך לחוק שאינו מכפיף את אופייה הדמוקרטי של המדינה לזהותה היהודית ומנגד צפוי ראש ממשלת ישראל להגיש נוסח משלו לחוק שממנו נעדרת המילה ״שיווין״ המופיעה בנוסח של בגין. ובכל תרחיש שלא יתממש ניכר כי אופייה היהודי של המדינה חשוב למחוקקים יותר מאופייה הדמוקרטי.
השינויים מתרחשים לא רק במישור החוקתי אלא גם במישור הערכי מתבטאים גם בשיח הציבורי. במאמרה של פרופ׳ איווה אילוז (שאותה אני מעריץ) בעיתון הארץ מ 30.06.201 היא שואלת: ״האם זה מקרי שאותו אדם שמקדם השקפה בלתי מתנצלת של עליונות גזעית ואתנית בישראל הוא אותו אדם שמציג חוסר חמלה קודר? במהלך המבצע בעזה ביולי שעבר, אחרי שמחבלים פלסטינים רצחו שלושה נערים ישראלים, פירסמה בפייסבוק איילת שקד, שרת המשפטים של מדינת ישראל (ואז חברת כנסת) וחברה במפלגת הבית היהודי, את הציטוט הבא (מתוך מאמר גנוז של אורי אליצור): ”זו מלחמה בין שני עמים. מי האויב? העם הפלסטיני... עם שלם, על זקניו ונשיו, עריו וכפריו, רכושו ותשתיותיו”. כשנבחרת ציבור ישראלית מכריזה בפומבי כי נשים וזקנים הם יעד מלחמה לגיטימי, היא הופכת את רגשותיהם של רבים לנורמות מוסריות ופוליטיות שמבטלות חמלה והומניות (לו היו אומרים לי לפני 20 שנה שנבחר ציבור ישראלי יכריז בפומבי שלגיטימי להרוג זקנים ונשים, הייתי רואה בכך דמוניזציה אנטישמית שפלה של יהודים וישראלים)״.
אילוז מתייחסת לשר נפתלי בנט - שר החינוך של ישראל ושרת המשפטים איילת שקד. שני הנציגים של מפלגת ״הבית היהודי״, המפלגה המזוהה עם הרעיון הנאו-ציוני באופן מובהק יותר מכל נציגות פוליטית אחרת (אם כי הם לא הגורמים היחידים המציגים עמדות דומות בכנסת ישראל) ומחקרי הזהות שהוצגו בעבודה זו מראים כי מרבית החברה היהודית בישראל שותפה ברמה זו או אחרת לעמדותם גם אם בבחירות האחרונות הם זכו ליצוג חלש יחסית של פחות מעשרה מנדטים אבל במפלגת השלטון, הליכוד ואצל העומד בראשה עמדות אלו הן רווחות ומאפיינות את השיח השולט.
הממצאים מעידים על תמורות משמעותיות בתפיסת הזהות של אזרחי ישראל, השינויים במישור החוקתי, הערכי ובשיח התומכים בהשערה כי חלה תמורה גם במודל הלאומיות המיושם בישראל. את הקשר בין לאום לבין מדינה יש לבחון לאור דגמים שונים של לאומיות. חלוקה מקובלת של סוגי הלאומיות מציבה בצד אחד את הלאומיות האזרחית, שהיא אורגנית בבסיסה, ובצד האחר את הלאומיות האתנית. ועל כך טוען אנתוני ד' סמית מבכירי חוקרי הלאומיות כי אין שום למעשה אין דגם טהור של לאומיות אזרחית ואין דגם טהור של לאומיות אתנית. מדינות שמזוהות עם הדגם האזרחי אינן חפות משיקולים תרבותיים ופרימורדיאליים, ואין להתעלם מקיומם של שיקולים רציונליים גם בדפוס התנהגות הנוטה ללאומיות אתנית.
שיקולים אתניים נותנים פעמיים רבות משנה תוקף לזכויות ולחובות האזרחיות ומספקים צידוק להסדרים חברתיים פוליטיים. חיזוק לטענתו של סמית ניתן למצוא בממצאים נוספים שעלו בפרויקט הזהות שערך המכון הישראלי לדמוקרטיה והראו כי בקרב האזרחים היהודים המזוהים עם המחנה הלאומי דתי (ומהווים מעל 20% מכלל החברה הישראלית), אין כמעט פערים לגבי תפיסתם הערכית של הדמוקרטיה, של שלטון החוק, של זכויות יסוד, חופש הביטוי, חופש ושיוויון. במבט כללי, גישת המחנה הדתי־לאומי לדמוקרטיה לכאורה מורכבת ומתנגשת עם ערכי ההלכה, אבל בסך הכל, ברמה הפרקטית ניכר דמיון רב לעמדות של כלל הציבור הישראלי. למשל, בשאלת האמון במוסדות העיקריים של הדמוקרטיה, לרבות תמיכה בשוויון בין יהודים לערבים כשמדובר בהקצאה של תקציב לשירותים חברתיים. ממצאים אלו, מציבים קושי לענות על שאלתו של אורי רם - ״מה יבוא אחרי מדינת הלאום?״. כאשר התשובה העולה מהמצאים היא - לאומיות אתנית הינו מצפים כי בקרב הציבור הדתי לאומי המזוהה, הינו מצפים לעמדות שונות מאשר דרישה שלמור על אופיה הדמוקרטי של המדינה. איך ניתן יהיה ליישב את שתי התפיסות?
גם בקרב המיעוט הערבי, בדומה לציבור היהודי, זהותם הישראלית במקום משני ולמעשה שלשוני. רובו מגדיר את עצמו קודם כל לפי דתו, אחרי זה לפי השייכות ללאום הערבי ורק אחרי זה רואה את עצמו כאזרח ישראלי (אלחאג', 2000). כך שבבחינה, שני הלאומיים החיים בארץ מעל שישים שנה לא השכילו ליצור פה חברה אזרחית ובה יש סולידריות אזרחית אלא ככזאת שהולכת ומתפצלת לארבעה שבטים, שה״שבט״ הלאומי דתי נהיה הדומיננטי ולוקח על עצמו את עמדת ההובלה ולא מסתפק בנציגות של ״מפלגת מחנה״ שתייצג אותו.
 |
| שארל דה גול ודוד בן גוריון בארמון האליזה, צילום, פריץ כהן |
על החשיבות והרצון לשמר שייכות זאת ניתן ניתן לראות בדבריו של ראש הממשלה נתניהו בטקס קבלת הפנים לנשיא צרפת פרנסואה הולנד, בעת ביקורו בישראל ב 17 נובמבר 2013, ואלו דבריו: ״הקמת מדינת ישראל לפני 65 שנים הייתה נקודת שיא בתחייתנו הלאומית. התנועה הלאומית שלנו, הציונות, הושפעה רבות מן העקרונות הנשגבים של המהפכה הצרפתית - Liberté, Egalité, Fraternité - חירות, שוויון, אחווה - ואני מוסיף קדמה, זכויות האדם וריבונות העם, ריבונות העם, לא ריבונות השליט. אנחנו, אדוני הנשיא, המדינה היחידה באזור שמקדשת את העקרונות הללו וכל הערכים הנעלים האלה שאותם נשא בגאון העם הצרפתי לפני 225 שנים. הערכים הללו חוללו מהפכה מהותית בתולדות האנושות, הם גם הניעו את תהליך הקמתן של מדינות הלאום, ביניהן, לימים, גם מדינת ישראל״ (אתר משרד החוץ, 2013).
בדבריו אלו בוחר ראש ממשלת ישראל להזכיר את שייכותה של ישראל למדינות המקדשות את הערכים הדמוקרטיים כאשר כל הממצאים מראים כי ישראל מתרחקת מערכים אלו ומחבקת את זהותה האתנית כאשר האיום הבטחוני ישמש כגשר ליישוב הדיסונסים הנובעים מהאחיזה בזהות כפולה זו.
גם תהליכים גיאופולטי שהתרחשו בעשר השנים מאז פורסם מאמרו של אורי רם השפיעו רבות על עמדות ותפיסת הזהות של אזרחי ישראל. בעקבות כישלון המו"מ בקמפ-דייוויד ביולי 2000 הבהיר אהוד ברק לציבור הישראלי ש"אין לנו פרטנר פלסטיני לשלום” ומאז תפיסה זו תפסה אחיזה בציבור הישראלי. על פי סקר שנערך בספט 2014 על ידי חברת "מאגר מוחות" נמצא כי 57% סבורים כי אין כל סיכוי או שיש סיכויים נמוכים מאוד להגיע להסדר מדיני ארוך טווח, 36% מהמשיבים סבורים כי ישנו סיכוי נמוך או בינוני להגיע להסכם כזה ורק-7% בלבד סבורים כי ישנם סיכויים גבוהים להגיע להסדר ארוך טווח. חוסר האמון בהסדר מדיני ועירור היציבות במזרח התיכון הובילו לימינזציה בחברה הישראלית ואיתה גישה אתנית, מתכנסת ומתגוננת.
סיכום ומסקנות:
מסתמן כי תהליכי הדה׳-חילון הפוקדים את העולם, והמתח שבכוחות הגלובלים ליברלים מול הכוחות הלוקליים פוגשים באופן מובהק גם את החברה הישראלית בעידן שלאחר תור הזהב של מדינת הלאום. המחקרים מצביעים כי גם החברה היהודית בישראל עוברת תהליכי דה׳-חילון המתקיימים במקביל לשקיעת מדינת הלאום וצמיחה של עידן חדש, העידן הנאו-ציוני אשר מבין האלטנרטיבות השונות שהציג אורי רם בחיבורו ״פרה-, פרו-, פוסט-, ניאו-…״, הוא ללא ספק הגדל, הדומינטטי והאקטיבי.
סמוחה המנתח ומאפיין את אופייה היחודי של ישראל כמדינת לאום דמוקרטית, ומשווה אותה לחברות מערביות אחרות מצא כי ישראל היא מקרה מיוחד, קיצונית ביישום האתני שלה, בחוסר גבולותיה הקבועים ובהעדר החוקה שלה וניכר שעמדות של אזרחיה של המדינה הולכים בכיוון הפוך מהמגמות של המדינות המערביות וכך גם היישום של עקרונות הדמוקרטיה בשלל נושאים אותם המגדיר סמוחה כדמוקרטיה מ"איכות נמוכה”.
הגישה החרד"לית השולטת בכיפה בימים אלו, מכפיפה למעשה את העניין הלאומי לעניין הדתי ומאמצת פרשנות לאומית (או אפילו לאומנית) של הדת. ואילו הכוחות הפוסט-ציונים, שמייצגים את הקונספט של מדינת כל אזרחיה, נדחקים לשוליים ובעניין הזה אנחנו יכולים לענות לאורי רם כי בעת כתיבת שורות אלו, עשור ויותר לאחר מאמרו ״פוסט, נאו..״ המגמה המסתמנת היא כזאת שלא תהיה פה זאת מדינת כל אזרחיה בעידן שלאחר מדינת הלאום אלא דמוקרטיה אתנית, נאו-לאומית שעוברת תהליכי הדתה.
יותר ויותר מאזרחיה היהודים של ישראל מזהים את עצמם כיהודים לפני הכל, זהותם הישראלית היא משנית וניכר כי במשך שנות קיומה של מדינת ישראל לא הצליחו ליצור פה חברה אזרחית שיש בה סולידריות אזרחית ואפילו הם היא היתה עבה וקצת מלאכותית שתאפשר את קיומה של ישראל כמדינה יהודית וגם דמוקרטית.
השערה נוספת שעולה מהמצאים היא שישראל בעידן הנאו-ציוני תתקשה להסיר אפילו למראית עין את הליברליות ולחזק את הגדרתה האתנית, לאומית וחד צדדית מחשש לאבד את השייכות לעולם המערבי, הליברלי שאיתו היתה מזוהה מאז קום המדינה והיא תעשה מאמצים רבים לשמר את השייכות למדינות המערביות, המתקדמות, הדמוקרטיות.
להערכתי, הכאוטיות וחוסר יציבות פוליטית, שאפיינה את השנים לאחר שקיעת מפא״י והתגבשותם של מוקדי כוח חלופיים, תמשיך לאפיין את החברה הישראלית גם בעידן הנאו-ציוני שאליו נכנסת ישראל וכולל תהליכי הדתה וימינזציה. השערתי שגם בעידן זה תתקשה המדינה להתכנס לגבולות קבע המאפיינים מדינת לאום באשר היא, תתקשה להסכים על חוקה שגם היא תנאי יסודי בכל מדינת לאום, ותתקשה לאפיין את עצמה כחברה דמוקרטית ומתוקנת, ואם סמוחה הגדיר את ישראל ״כדמוקרטיה ברמה נמוכה״ היא ככל הנראה צפויה לרדת בעוד מספר דרגות ביחס לסטנדרטים בעולם המערבי שבעצמו ניצב בפני אתגרים גדולים עם גלי ההגירה האדירים הפוקדים את אירופה בימים.
ביבליוגרפיה:
- אורי רם, ״פרה-, פרו-, פוסט-, ניאו-, המפה של הסוציופוליטיקה הישראלית בתחילת המאה העשרים ואחת.״, פרק בספר ״בשם הביטחון : סוציולוגיה של שלום ומלחמה בישראל בעידן משתנה״ שיצא לאור בשנת 2003
- סמי סמוחה, 2000. 'המשטר של מדינת ישראל: דמוקרטיה אזרחית, אי דמוקרטיה או דמוקרטיה אתנית?', סוציולוגיה ישראלית ב 2: 565-630.
- אלחאג’ מאג'ד, 2000. 'זהות ואוריינטציה בקרב הערבים בישראל: מצב של פריפריה כפולה',
- סמית, אנתוני, 2003. האומה בהיסטוריה, ירושלים: החברה ההיסטורית הישראלית.
- תמר הרמן, גלעד בארי, אלה הלר, חנן כהן, יובל לבל, המכון הישראלי לדמוקרטיה 2014. ״דתיים לאומיים״
- יעל הדר, נעמי הימיין-רייש, אנה קנפלמן, המכון הישראלי לדמוקרטיה, גליון 58 אפריל 2008. “מי אנחנו? זהות לאומית במדינת ישראל”.
- עמיר פוקס, מרדכי קרמניצר, המכון הישראלי לדמוקרטיה ,הצעת חוק-יסוד: מדינת ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי, מאי 2014.
- אמנון רובינשטיין, 2004. 'ישראל ומדינות הלאום החדשות': 47-56.
- אמנון רובינשטיין, 2005. המשפט החוקתי של מדינת ישראל: עקרונות יסוד, ירושלים ותל אביב: שוקן.
- ד"ר אלכסנדר יעקובסון: האם קיימת אומה ישראלית? במסגרת יום עיון, ככל עם ועם, 2009, אוני׳ הפתוחה.
תודה: לעדי הרקוביץ אמיר על ההכוונה, ההערות והרעיונות המעשירים.
