ואולי משה הוא הגיבור הטראגי (והיחידי) בסיפור המקראי והאם הוא יכל שלא לקחת על עצמו את העונש

משה של מיכאנג׳לו 

פוסט זה נולד מעבודה שעשיתי בקורס ״על הטרגי והקומי בפילוסופיה ואומנות״ שהנחתה פרופ' רות לורנד מהחוג לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה. בעבודה זו רציתי לבדוק את האפשרות שמשה רבינו הוא הדמות הטראגית היחידה בסיפור המקראי? האינטואציה תענה בשלילה, מה פתאום משה? הרי משה הוא גדול הנביאים שקמו לעם ישראל ונביא משמעותי גם בנצרות ובאסלם, משה שהיהדות נקראת ״דת משה״, משה שזכה לתהילת עולם, מה לו ולדמות טראגית?  דמותו של משה ותולדות חייו טבועים עמוק בחברה היהודית מאז ומעולם, הם חלק ממורשתנו ומתרבותנו. בעיני רוחנו משה רבנו מתקשר עם ראשית הווייתנו הלאומית, הדתית וההיסטורית. דמותו מהווה מודל למנהיגות ומייצגת ערכים שונים עבורנו וכיצד כל זה מתחבר לטענה שמשה הוא בכלל דמות טרגית? ואולי דרך הפריזמה של גיבור טראגי נגלה דברים מעניינים על אחת הדמויות הכי מרתקות בסיפור הקולקטיבי של כולנו. 

"אם דבר כזה יכול לקרות אפילו לו [לגיבור] , הוא יכול לקרות גם לי"

נתחיל באפיון התכונות של הגיבור הטרגי על פי אריסטו. הראשונה היא תכונת  היציגות: הגיבור הוא נציגה של כל האנושות בגילום איזה אספקט יסודי וקבוע של טבע האדם, משהו שכולנו יכולים להזדהות איתו.  יחד אם זאת הוא חייב להיות שייך למעמד גבוה, למעמד המלוכה, בעל עוצמת אישיות, אופי חזק או קסם מיוחד, הוא אמיץ לב, דבק במטרתו בעקשנות על מנת שיוכל לייצג את קצה-גבולה של האפשרות הגנוזה באדם ולא אמצעיתה או הממוצע שלה וכך  קורה שדווקא הגיבור השונה ביותר מן האנושות הרגילה מציגה. חוקרת הספרות דורותיאה קרוק מציעה בספרה ״יסודות הטרגדיה״ את הנוסחה הבא: "אם דבר כזה יכול לקרות אפילו לו [לגיבור] , הוא יכול לקרות גם לי" ולא משום שאני כה דומה לו, אלא משום שאני כה שונה ממנו - משום שלא נתברכתי באף אחד מיתרונותיו״. תכונות נוספות של הגיבור שהוא צריך לגלות אומץ לב, עקשנות דבקות במטרתו מתוך עקשנות. הגיבור חוטא מתוך סערת נפש, יוהרה וגאווה ומביא על עצמו את אסונו ומרגע שביצע את המעשה המביש נגזר עליו גורלו והוא לוקח על עצמו את מלוא העונש. 

דוד מנגן לפני שאול, ציור של רמברנדט

מבין גיבורי המקרא מקובל לראות בשאול גיבור טראגי. אבל בסיפורו של שאול חסר מרכיב מרכזי בדרישות מגיבור טראגי. בספר שמואל א' ט' 2 מתארים לנו את שאול כדמות מושלמת עד גבול האוטופית (שזאת תכונה הנדרשת מגיבור טראגי), כמתואר:  "ולו היה בן ושמו שאול בחור וטוב ואין איש מבני ישראל טוב ממנו משכמו ומעלה גבה מכל העם" כפי שנדרש ממחזה טראגי, בו הגיבור צריך להיות מצליח, אך לא מושלם, והוא הטוב מבינינו. שאול לא הגיע לסופו הטרגי מתוך רשעות או פחיתות, אלא מתוך טעות. עד כאן הדברים מסתדרים לתבנית של גיבור טרגי, אבל מה שחסר זה המרכיב של השליחות, מה מניע אותו אל עבר המפגש הטרגי בין אישיותו לבחירות שהוא עושה לבין אותה גזרת גורל דיטרמניסטית ובלתי נמנעת, שאצל שאול לא היתה קיימת מלכתחילה. שאול בכלל לא רצה במלוכה, הוא הרי  בכלל "חיפש אתונות ומצא מלוכה" (שמואל א פרק ט'), הוא אומנם השתדל למלא את תפקידו על הצד הטוב ביותר אבל הוא לא בחר בשליחות שנכפתה עליו וכפי שטשרניחובסקי מתאר בבלדה ״בעין דור״ את מצוקתו של שאול הטוען בפני שמואל: ״מַדוּעַ מֵאָחוֹרֵי הַצֹאן לְקַחְתָנִי?, כלומר, מה לו ולכל המנהיגות הזאת, לאכזב את האל ואת שמואל? להתמודד עם חתרנות מבית? והוא בכלל לא רצה בכך. וללא הרצון אין לנו קתרזיס, אין לנו קונפליקט, אין פה חתירה על עבר מטרה, אין פה מאבק בין העקרונות והרצונות של הדמויות שמביא אותם לסוף הטרגי ובלעדיהם לא מתקיימים התנאים שסיפור יחשב כטרגי. בסיפור של שאול יש לנו  סיפור עצוב,  קורע לב, יש דרמה, יש כאב ואפילו אסון, אבל בהעדר תחושת השליחות שמובילה לאסון, אין לנו סיפור טרגי. 

קין והבל, רובין. 

בפרק הראשון של "מימזיס", "צלקתו של אודיסיאוס" משווה הפילולוג וחוקר ספרות אריך אוארבך, בין דרכי הסיפור ההומרי ובין דרכי הסיפור המקראי ומעמיד זה מול זה את גיבורי האודיסיאה על מול גיבורי הסיפור המקראי ומוצא הבדל גם בסגנון המקראי לעומת הסגנון ההומירי ובין הנוסחאות של שני הסגנונות. על פי אוארבך, אחד ההבדלים הוא שבסיפור המקראי יש תבנית בו מתוארים חיי היום יום של בית, המתבקעים על ידי קנאת הבחירה והבטחת הברכות וקמים סיכסוכים שלא היו מובנים לגיבורי הומרוס. בסיפור המקראי פעילותו הנשגבת של האלוהים מעמיקה כל כך לחדור לחיי היום יום עד שהנשגב והיום יומי אחד הם ולא ניתנים להפרדה. למעט סיפורו של גיבור אחד שהתבנית המקראית לא חלה עליו והוא דומה יותר לגיבור ההומירי מאשר לגיבור המקראי וזהו משה רבנו. סיפורו של משה הוא לא סיפור של הבטחה או של רדיפה אחר הברכה, אין הוא מונע מרגש הקנאה אלא סיפור של אדם שמונע מתחושת שליחות חזקה ורדיפת צדק בדומה לגיבוריו של הומורוס מאשר לחבריו מהסיפור המקראי. הוא דומה יותר לגיבורי הומרי מאשר לגיבור מקראי. 

הבדל מרכזי נוסף שמציין אוארבך באשר להשוואה בין שני סוגי הסיפורים הוא שהסיפור המקראי עוסק במתח שביחסים בין האדם לאל בעוד שהטרגדיה עוסקת בגבורה ובמאבקים הפנימים שהוא מנהל בינו לבין עצמו. בסיפורו של משה יש לכאורה לא מעט דיאלוגים מורכבים עם האל שמצווה עליו את השליחות, אבל הטקסט המקראי מספר לנו סיפור קצת יותר מורכב, ומבין השורות ניתן ללמוד שלא בהכרח מדובר בהשגחה עליונה ובכל פעולותיו מתגלה משה כאדם בעל תחושת שליחות ואין דבר במעשיו שחורג מגבולות יכולתיו של בן תמותה רגיל ואם יש מאבק, אם יש קונפליקט, אז הם מתקיימים בנפשו של משה המורכבת ולא בין אדם לבין כוח עליון. 

כבר ב״דייט״ הראשון בין משה לה׳, רגע ההתגלות המפורסם בו משה נחשף לסנה הבוער, במקום ההתגלות האלוהית בו הוא שומע את קול אלוהים שמזהירו: "אַל תִּקְרַב הֲלֹם! שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ, כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא" (שמות ג' 5) יכולים אנחנו ללמוד על מה שנחבא בטקסט שוב ושוב - הסיפור הוא סיפורו של בן תמותה, עוצמתי ככל שיהיה אבל ההחלטות שהוא מקבל והמעשים שהוא עושה לא חורגים מגבולות יכולות האדם. באותו ״דייט״, ה׳ מצווה על משה ללכת לפרעה ולדרוש את שחרור בני ישראל. זה בערך כמו שאחיו החורג של קים ג’ונג-און, מנהיג צפון קוריאה, שהוא במקרה גם מבוקש על רצח, יתייצב בארמונו של קים וידרוש לשחרר את בני השבט שלו...קצת מפחיד. משה חושש מגודל המשימה ומציג את החששות שלו בפני האל הגדול, ויש לו גם תירוצים טובים למה הוא לא האיש המתאים, הלוא יש לו מגבלות פיזיות: "כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן, אָנֹכִי" (שמות ד יא). ומה עונה לו ה׳: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו, מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם, אוֹ מִי-יָשׂוּם אִלֵּם, אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר--הֲלֹא אָנֹכִי, יְהוָה.  וְעַתָּה, לֵךְ; וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם-פִּיךָ, וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר״ (דברים ד', י"א).  במילים אחרות אין לך מה לדאוג, זה לא אתה תעמוד מול פרעה אלא אני, האל הכל יכול. כמה פסוקים נוספים מלמדים אותנו שמשה מתקשה לקבל על עצמו את המשימה ומנסה להשתחרר בשלל תירוצים עד אשר ה׳ משסע אותו בכעס ומסיים את המשא ומתן ביניהם בצורה די מפתיעה: וְעַתָּה, לֵךְ; וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם-פִּיךָ, וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר.  יגוַיֹּ אמֶר, בִּי אֲדֹנָי; שְׁלַח-נָא, בְּיַד-תִּשְׁלָח.  יד וַיִּחַר-אַף יְהוָה בְּמֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי--יָדַעְתִּי, כִּי-דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא (שמו ד יב).  אז מה היה לנו פה? מה שהתחיל באני ה׳ הכל יכול, אני ה׳ ששם פה לאדם אהיה שם במקומך מסתיים בסופו של המשא ומתן שהוא שולח את משה לאחת המשימות הכי הזויות, הכי לא סבירות: להתייצב מול פרעה לבדו כשהוא נעזר בכישורי השפה והיכולות של אחיו אהרון. איך במשא ומתן, שהתחיל בתנאי פתיחה מעולים, לצאת למשימה עם אלוהים, זה ששם פה לאדם ומסתיים בכך שמשה מקבל את אהרון כדוברו. הלכה למעשה, הוא מקבל את מה שהיה לו לפני המשא ומתן הזה, הוא מקבל את אחיו לצידו. כלומר, מכל ההבטחה האלוהית הוא יוצא עם אחיו העבד העברי, שזה בעצם כמו לצאת עם כלום. אם נלך לפי שיטתו של הרמב״ם שאלהים אינו מתערב בצורה ישירה בנעשה בעולמנו (מורה נבוכים ג, יב-יז) כך שאם השיחה הזאת בכלל התקיימה היא התקיימה או בראשו של משה או שהוא בחר לספר שהיתה שיחה כזאת לקהל שומעיו. ולאחר שראה את עוני בני ישראל, את צעקתם וידע את מכאבם. הוא לא יכול לשאת עוד את הסבל הזה ותחושת השליחות הולכת ומפעמת בו עד אשר היא מקבלת צביון ממשי. לגבי רגישותו של משה כלפי ״אחיו העבריים״ , כבר נחשפנו לכך בעבר ואלה והובילו אותו לברוח ממצרים למדיין. הוא אומנם יצא ממצרים אבל נראה שהסיבה שהובילה אותו לברוח רודפת אותו וקוראת לו לחזור, קוראת לו להציל את כל אחיו ולא רק אחד או שניים, כפי שעשה בכך שהרג את השוטר המצרי אלא עם שלם. 

הקריטריון הבא שנבדוק הוא קריטריון מרכזי בטרגדיה והוא שהגיבור דבק במטרתו מתוך נחישות ועקשנות. דמות עקשנית ובעלת גאווה ומוסריות, מאוד כריזמטי וסבלו נוגע ללב.  אחד הסיפורים הראשונים שמספרים לנו על משה הוא הסיפור בו הוא יוצא להגנת עבד עברי שמוכה על ידי איש מצרי ״וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל-אֶחָיו, וַיַּרְא, בְּסִבְלֹתָם; וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי, מַכֶּה אִישׁ-עִבְרִי מֵאֶחָיו.  (יב) וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה, וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ; וַיַּךְ, אֶת-הַמִּצְרִי, וַיִּטְמְנֵהוּ, בַּחוֹל״. זה מעשה אלטרואסטי קיצוני (גם אם יש בו מניע אימפולסיבי, הוא עדין לא פועל למען עצמו אלא כתגובה לכאבו של הזולת),  הוא יכול לאבד את כל מעמדו ואף יותר מזה, הוא עלול להיות מוצא להורג. בעקבות מעשה זה נאלץ משה לברוח למדבר ושם מגיע לחבל מדיין ועוד לפני שהוא לומד מי ומה הוא מוצא את עצמו מגרש בריונים שהציקו לבנות יתרו. גם במקרה זה משה פועל לפי צו פנימי מוסרי גבוה בו הוא יעזור לחלש, הוא לא יעמוד מהצד כשבריונים מדיינים עושקים נערה מדיינית, חוש הצדק שלו אינו לאומי אלא אוניברסלי ומתפרץ, משמע שהוא רואה עוול הוא מתייצב לצד החלש ללא קשר ללאום שלו הוא שייך. 

פרסקו שנמצא בחפירות של בית הכנסת בדורה אירופוס שבסוריה

קריטריון נוסף הנדרש מהגיבור הטרגי שיהיה אדון. שיגיע ממעמד גבוה, עדיף מהאצולה ובתוך כזה יש לו את הכישורים ואמות המידה הנדרשות מאדון. ברור שמשה הוא לא עבד, אבל בוא נבדוק איזה סוג של אדון ועד כמה הוא איש ראוי.  משה גדל בארמון פרעה כבנה של בת פרעה, ״ויהיה לה כבן״ (שמות, פרק ב׳, יא). משה הוא נסיך מצרי לכל דבר ועניין אם כי אנחנו למדים מהטקטס כי זהותו היתה ידועה, היא לא היתה מוסתרת. כאשר בת פרעה אמרה ״מילדי העברים זה״ היא גם הבטיחה את השמירה על זהותו. יודעת בת פרעה מדוע הושם הילד הזה בתיבה, ויודעת היא גם כי אביה הוא שגזר על ילדי העברים להיות מושלכים ליאור, ואף על פי כן: "ותחמל עליו". בת פרעה ידעה את מקורותיו וכנראה שגם לא הסתירה את מוצאו. זה אולי מסביר את העניין שלו בבני העברים. בין אם זו בת פרעה או המטפלות שידעו לומר לו או יתר הנסיכים - אתה אומנם גדל בבית פרעה אבל עליך לדעת מהו מוצאך. חוקר המקרא יואל בן נון, מעלה במאמרו ״מאבק הזהות של משה״ את האפשרות שהמספר המקראי מבקש להשאיר את משה באפלה גמורה של זהות. בן-נון גם מצביא על הדומיננטיות של הנשים בחיו של משה. הוא גדל בארמון כנסיך אבל זהותו רודפת אותו במסעו. פעמיים חוזרת התורה בהדגשה על המילה ״אחיו״ וגם התוצאה - רצונו של פרעה להרוג את משה - מובנת רק מתוך כך שמשה נשאר ״עברי״ בתודעתו וידע היטב מי הם ״אחיו״ ומה עובר עליהם. הרי נסיך אמיתי מבית המלוכה לא היה נשפט על ״הדבר הזה״ מפני שרצונם של אנשי בית המלוכה במצרים היה החוק. רצונו של פרעה להרוג את משה הוא ביטוי לזהותו העברית של משה שאולי זהותו מאיימת עליו. משה גדל בבית פרעה אבל לא היה לאיש מצרי ונותר בזהותו עברי, העברים הם אחיו האמייתים, ככתוב בפסוק יא:  וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל-אֶחָיו, וַיַּרְא, בְּסִבְלֹתָם; וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי, מַכֶּה אִישׁ-עִבְרִי מֵאֶחָיו. (יא). 

הסיפור המקראי אומנם לא אומר לנו הרבה על התקופה המוקדמת של חייו. מה החינוך שהוא קיבל? מה היתה שגרת יומו? מה עניין אותו? מה היו יחסיו עם אחיו החורגים ועם יורש העצר רעממס, בפרט שלימים ישב על כס המלכות. אין אנו יודעים אם כי אנחנו יכולים לנסות להשלים. פרויד בספרו ״משה ודת המונותאיזם״, קובע שמשה היה מצרי, נסיך מצרי שגדל בארמון וקיבל חינוך של נסיך מצרי ולא בא מבני העבריים אבל זה לא בהכרח עניין בעל ערך גנטי אלא עניין תרבותי. מה שאנחנו כן יודעים שהנסיכים קיבלו טיפול רפואי מעולה, חינוך גופני נהדר, אנחנו יודעים זאת כי משה בגיל 25 מכה והורג בריון מצרי שכל היום היה מכה עבדים, ככל הנראה שמדובר באיש חזק מאוד בפני עצמו ובכל זאת משה הורג אותו במכה ״ וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל-אֶחָיו, וַיַּרְא, בְּסִבְלֹתָם; וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי, מַכֶּה אִישׁ-עִבְרִי מֵאֶחָיו.  יב וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה, וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ; וַיַּךְ, אֶת-הַמִּצְרִי, וַיִּטְמְנֵהוּ, בַּחוֹל״ (שמות פרק ו, פסוק יא).  ובהמשך מגרש משה לבד את הבריונים שהציקו לבנות יתרו לבדו. מכן ניתן ללמוד  שמשה היה בעל מיומנויות לחימה שאותם רכש בצעירותו בארמון פרעה.  

״בשביל שיתגלו סגולותיו של משה על העברים היה להיות עבדים״

וינשטיין צ׳רצ׳יל

בתוכנית ״שעה היסטורית״ ששודרה בגלי צה״ל, והוקדשה למשה רבנו הציג פרופ׳ מיכאל הרסגור תזה שהשכלתו של משה כללה ככל הנראה גם כישורים בתחום הדיפלומטי. משה מנהל משא ומתן עם פרעה, האיש הכי חזק בעת העתיקה ובא לדבר איתו מעמדת נחיתות עצומה. מנהיג לא רשמי של שבטי עבדים עם פרעה הכל יכול. אבל מי מתאים יותר ממשה לנהל את המשא ומתן עם פרעה? כמי שגדל כנסיך בבית פרעה, הוא מכיר את השפה, את התרבות, את רזי השפה והניואנסים התרבותיים שמעטים בכלל מכירים בקיומם ועוד יותר מזה שולטים בהם, כישורים השמורים רק לנסיכים עצמם. אבל כישורי הדיפלומטיה של משה אינם באים לידי ביטוי רק בארמון פרעה, מקום הטבעי בו הוא גדל ואליו חוזר. כישוריו אלו עומדים לו גם במשא ומתן שהוא מקיים עם אחיו אהרון, עם אחותו מרים,  עם האל עצמו, עם יתרו, ובעיקר עם בני ישראל, עם קשה עורף שלא מקבל את מנהיגותו.  רק אדם בעל השכלה בדיפלומטיה יכול להוכיח שוב ושוב את כישוריו במשא ומתן כאשר בכל המצבים משה שומר על ערכיו, על דרכו על מה שהוא מאמין כראוי וכנכון וכיאה כאיש מופת.   בתוכנית אחרת של ״שעה היסטורית״, שעסקה במנהיג ענק מהתקופה המודרנית - וינסטון  צ׳רצ׳יל בחר פרופסור הרסגור להשתמש בסיפורו של משה כמשל ואמר: ״שבשביל שיתגלו סגולותיו של משה על העברים היה להיות עבדים״ והם אכן התגלו והם גם מתאימים לדמותו של גיבור בטראגדיה אשר רואה את מצוקתם וחייב לפעול שמנעיו הם מוסריים וערכים. 

״כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים״

  משה מוכיח את יכולתו כמצביא צבאי המשתמש בכוחות הטבע, במחזוריותו ליצירת מייצג בו כוח נשגב הוא זה שמוציא אותם מארץ מצרים. מחזה שהיה חיוני להנהגת בני ישראל שהוא נוטע בהם תחושת יעוד, נבחרות (״כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים״), בכך הוא מעניק משמעות עמוקה של יעוד הגדולה  מהעניין של שחרור מעבדות, בכך הפך את בני ישראל לעם שיש להם תמה מאחדת והיא אותה נבחרות, להיות הבנים המועדפים של האל האחד והכל יכול שמשה הוא שליחו ונציגו. היו עוד משחררי עבדים בהיסטוריה, מסיפורו של ספרטקוס שהיה מנהיג מלחמת העבדים השלישית נגד הרפובליקה הרומית בחצי האי האפניני, בין השנים 73 ל-71 לפנה”ס, אני למדים שהוא היה ללא ספק בעל כישורים צבאים ומנהיגותיים אבל חסר היה לו מסר. לא היה לו מה להגיד לעבדים שאותם שיחרר. משה גם שיחרר את העבדים וגם הפך אותם לעם והביא אותם לארץ. מאין לאומיות מוקדמת, לאומיות זאת המובססת על אמונה בזהות משותפת ודרישה לבעלות על ארץ שמובטחת להם מתוקף הבטחה שניתנה לאבותיהם (אברהם, יצחק ויעקב) מאותו אל חסר פנים וצורה שמתקשר רק עם משה. בכך יעד משה על בני ישראל גורל שונה מעבדיו של ספרטקוס, הוא יוצק להם זהות ויעוד בעלי מרכיב תרבותי, מוסרי וחברתי. לימים ניקולו מקאבלי, איש הרנסנס, מחבר “הנסיך״ ומי שנחשב אבי תורת מדעי המדינה,  הגדיר את משה - ״נביא חמוש״. נביא כי הוא הביא בשורה לעם וחמוש כי הוא נתן להם כוח. 

אפשר לסכם, שלמשה היה את כל התכונות והסגולות שאפשר לבקש מגיבור בטרגדיה. הוא איש מופת, אנושי, בעל כל המעלות הנדרשות, פועל כל חייו לחיות לפי ערכים ולפי מה שהוא מאמין כראוי והנכון. משה לא רק דורש מאחרים מה שהוא לא יכול לתת דוגמה אישית משלו. הוא איש צנוע עד כדי סגפנות. התורה מתארת אותו כך: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה ענו [עָנָיו] מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר י"ב, ג'). במקרה של משה תכונות אלו הגיעו עם נוקשות, נטייה להתפרצות, לכעסים,  חוסר גמישות, איש חמור סבר (תכונה  שגם מתבקשת מהדמות הטראגית) ומובילה אותו שוב ושוב לגלות נוקשות וחוסר פשרנות כאשר הדברים לא יוצאים לפועל ושם גם חבוי לו הפוטנציאל למפגש הטרגי בין אישיותו וערכיו, לבחירות שהוא עושה, לבין אותה גזרת גורל דיטרמנסטיית ובלתי נמנעת אבל לפני שנגיע לאותו מפגש חבוי ננסה להבין את השליחות ואת המוטיבציה שמניע אותו. בהמשך נראה כי דרישה זו לציות מוחלט ובלתי מתפשר תשמש אצל משה כאלמנט מרכזי במרכיב הטרגי של סיפורו, בדומה לגיבורי הומרוס שהמפגש הערכי עם המציאות מוביל לקונפליקט הבלתי נמנע שגם הוא מרכיב יסודי  בטרגדיה.

משה אומנם גדל כנסיך אבל לא יועד להיות מלך. המלכות היתה שמורה לבן פרעה ולא לבן העבריים. משה לא נולד מנהיג של עם. לאט לאט עלה בו הרעיון הפנטסטי להגשים שני מפעלים גדולים - להוציא את העם ממצרים ולבנות את העם הזה מחדש. את דתו, עד היום מדברים על דת משה וישראל כאשר משה מגיע לפני ישראל. אלו שלבים מרכזים בתולדות האומה שעוצבה בדמותו ובצלמו של משה, משה האב המייסד. 
 ד"ר מיכה גודמן, מחבר הספר ״הנאום האחרון של משה" טוען שהמאבק שלו פורץ מאמו המצריה, בתו של פרעה אשר פעלה בניגוד לצו המלך, בניגוד לצו אביה, היא מורדת וכך גם הוא. החמלה הנשית ולא הרודנות של המלך הצילה אותו ממוות וודאי ביאור. היא  אמו בילדות שחינכה את הגואל משה שבהמשך מטביע את כל הצבא המצרי באותו יאור בו הוא היה מיועד להיות מוטבע. אבל לעת עתה הוא מבריח בריונים כי זה חוק הצדק שפורץ ממנו אותו ינק בארמון פרעה משדיה של אמו המצריה.  ככל הנראה כל אדם אחר, כל מצרי אחר שהיה מוצא את התיבה ובה ילד מילדי העבריים הוא היה מחוייב להשליך אותו ליאור ולהרגו כצו של פרעה אבל להמרות את פי אביה זאת ככל הנראה פרבילגיה ששמורה אך ורק לבתו של פרעה.

״משה ודת מונותאיזם״, פרויד

דמותו של משה עוצבה מתוך הקונפליקט באשר לזהותו כמצרי, ולא סתם מצרי אלא נסיך מצרי, אבל למעשה היה ידוע שהוא בן העברים. משל למה הדבר דומה? לרבים מישראל בדור השואה והתקומה, ובפרט ביהדות ברית המועצות לשעבר, שזהותם עוצבה מתוך קונפליקט ודחייה בדומה לתהליך חיפוש אחר הזהות שמשה אבי האומה חווה.  ואולי משהו בדיכוטומיות בזהותו של משה ממשיכה ללוות את בני ישראל לאורך הדורות.  דוגמה לכך תמצא גם אצל ממשיכו הרצל שהיה על סף התמוטטות עצבים עד שהגיע לפתרון להוציא את בני ישראל מהגולה ולבנות להם תרבות משלהם. חוקרים שונים השוו בין משה והרצל ומצאו קווים מקבילים רבים. שני האנשים בעלי תרבות רחבה מאוד, היו יותר מתבוללים במובן שהם התבוללו בתרבויות נוספות, הם שלטו ביותר מתרבות אחת. גם הרצל לא קם בבוקר והיה אומר ״לֹשנה הבאה בירושלים הבנויה״ וחיכה להתערבות שמימית אלא נקט בפעולה. כדי לבנות קונספט כמו שהרצל בנה הוא היה צריך לחשוב על מדינת היהודים ובשביל זה היה צריך להיות אדם משכיל, קוסמפוליטי, שחשוב שונה ממרבית היהודים שחיו באותה תקופה באירופה כך גם היה משה, איש העולם הגדול. 

האם מדובר בסיפור היסטורי אמיתי או אגדת עם, קשה לפסוק במפורש שהרי המצרים לא רשמו אף פעם את המפלות שלהם אלא רק את הנצחונות. לכן, אין אזכור ליציאת מצרים. אבל דבר אחד בטוח,  שזהו אחד הסיפורים הכי משמעותיים בעיצוב התרבות המערבית וללא ספק הסיפור המכונן ביותר של בני ישראל כעם. סיפורו של משה, סיפור יציאת מצרים, גיבוש ערב הרב לעם, סיפור מתן התורה על כל המשמעויות המוסריות והחברתיות הגלומות בעשרת הדיברות, וכיבוש הארץ הוא ללא ספק מהסיפורים מוכנני הזהות החזקים והמשפיעים בהיסטוריה של התרבות המערבית כולה, ובוודאי של העברים שאותם הפך לעם. בציווי ״והגדת לבנך״, שמצווה אותנו לספר בכל שנה את סיפור יציאת מצרים, גלומה לטענת זיגמונד פרויד, הסיבה המבדלת את ישראל משאר העמים, בציווי לחזור ולספר את סיפור יציאת מצרים, הפכו בני ישראל למספרי סיפורים טובים. 

הקונפליקט הבלתי נמנע:

ועכשיו אחרי שסרקנו את התכונות של משה ומצאנו אותו מתאים לענות לפרופיל של גיבור טראגי, ושסיפורו מכיל את המרכיבים הנדרשים. נעבור למערכה בה מתרחש הקונפליקט הבלתי נמנע, על הבחירה המחוייבת בעונש בלתי מתפשר ולא הפיך ובסיפורו של משה. זה קורה בפרשת מי המריבה. אירוע המתרחש מיד אחרי מות אחותו, מרים  (זאת ששמה אותו בתיבה שביאור וליוותה מקרוב גדל בבית פרעה ומותה בוודאי השפיע על מצב רוחו). בני ישראל צמאים ודורשים ממשה שידאג להם למים (גם אחרי 40 שנה הם עדין לא יודעים לדאוג לעצמם). משה מתפלל אל ה' ונענה שעליו לקחת את המטה, להקהיל את עדת בני ישראל ו"לדבר אל הסלע לעיניהם" ועל ידי כך, מהסלע, יצאו מים. משה מקהיל את העדה וקורא להם "שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה, נוֹצִיא לָכֶם מָיִם?" (פסוק י'). משה מכה את הסלע פעמיים ומהסלע יוצאים מים רבים ועל כך כעס ה׳ על משה ומעניש אותו שהוא לא יקבל את הזכות להכניס את בני ישראל לארץ ישראל כמתואר ״יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם" (ספר במדבר, פרק כ', י"ב). על מה בדיוק נשללת ממנו הזכות להכניס את בני ישראל לארץ ישראל? מה הקשר בין החטא לעונשו? מדוע מעשה הכאת סלע, כפי שהיה רגיל משה לעשות בעבר (עיין סיפור דומה שמות פרק י"ז), מוביל לאי כניסתו לארץ? ד״ר מיכה גודמן טוען בספרו ״נאומו האחרון של משה״ שכל זה קצת מוזר, אלוהים אומר לו לדבר אל הסלע והוא מפוטר כי הוא לא דיבר אל הסלע. מאותה סיבה שהוא לא רצה את התפקיד מלכתחילה כי הוא איש ערל שפתיים, כבד פה, בדיוק מאותן סיבות הוא מאבד את התפקיד. הוא פוטר כי הוא לא דיבר, חטא אי-הדיבור, כאילו רגע הפיטורין נקשר לרגע המינוי. יש פה משהו לא מידתי, האיש הזה שמעיד על עצמו שהוא לא איש של דיבורים בוחר לעשות מעשה ולהכות את הסלע ועל זה הוא מקבל עונש כבד ביותר. רגע לפני סיום המסע נשללת ממנו האפשרות להיכנס בראש המחנה לארץ המובטחת. 

יש כל מיני ניסיונות להסביר את הענישה על מעשה אימפולסיבי זה, אבל אף אחד לא חולק על חוסר המידתיות שבה. האם זאת באמת טעות כזאת גדולה? האם זאת טעות כל כך בלתי הפיכה? מה בבחירה להכות בסלע ולא לדבר אל הסלע כל כך חמור? איזה מתח מוסרי קיים פה? הרי זה לא דומה לרצח אב.  שום שופט לא היה יכול לראות את ההצדקה לענישה כל כך מחמירה למעט אחד, השופט הראשון של ישראל וזהו משה בכבודו ובעצמו שהבין את גודל טעותו ואת חומרת המעשה, מה שאחרים וגם דורות אחרי האירוע מתקשים לראות ולהבין הוא הבין.

 עורך הדין, ד״ר יעקב וינרוט, במאמרו ״מגבלות החוק - האדם, הכלל והמקרה״ מתייחס לכך שהרמב"ם  מציין שיותר מכל אדם אחר, התקרב משה רבנו להשגת האלוהות ששלמותה נמנעת מבני האדם: הוא קרוב אצל האין סוף, וחי אותו בחוויה קיומית של ממש בתוך מציאותו שלו. במאמר זה שואל ד״ר וינרוט ״כיצד יסמוך הענק הזה (הכוונה למשה) על אחרים בהשלמת הישר כמענה לצעקתו של המקרה הפרטי אשר לפניו לא היה כמוהו, ואחריו לא יהיה כן״. ואני גם רוצה לשאול שאלה דומה, האם משה יכל היה לסמוך על אחרים כי ישלימו את המלאכה וכל ויתור מאותה שלמות שעליה הגיע תסכן את מפעל חיו - לבנות את העם הזה מחדש? כמו שהתקשה לתת לשופטים אחרים לשפוט את העם (כמתואר בפרשת יתרו) הוא בוודאי שלא יכול לסמוך על העם שלא יפרשו את ההקלה בעונשו שנגזר עליו כאפשרות לויתורים עתידים גם מצידם בכניסתם לארץ כנען בה יפגשו את בני הארץ ומנהגיה. 

 שחקן , מאה 19, מציג את אדיפוס

משה שבדומה לאדיפוס יכול היה לטעון להיותו חף מפשע, הרי בני אדם רבים שחטאיהם ומגרעותיהם גדולים מאלו של משה כמו מאלו של אדיפוס, נחשבים לאנשים הגונים ומהוגנים, וחייהם רגועים ושלווים. לפי מושגי היוונים רצח לאיוס היה רצח שאינו גורר כל עונש, אלא רק  צורך בהיטהרות, אבל לא לפי אמות המידה של אדיפוס. לפי אריסטו, על הגיבור הטראגי לסבול עד גבול יכולתו. הוא נדרש לחוש במודע בגופו ובנפשו את אימתו ואכזריותו של גלגל העינויים שהוא כפות אליו והסבל חייב להיות מודע. כך אדיפוס, בנקרו את עיניו ובגוזרו על עצמו גלות לכל חייו, במקום לבחור במוות, שנראה לו פתרון קל ופשוט מדיי. כך גם משה, שמחמיר עם עצמו על אירוע שלדעת רבים אין מצדיק בענישה, אבל משה הוא איש קשה במיוחד, בעל גאווה, שדורש הרבה מבני עמו, אבל בעיקר דורש מעצמו. חיו מצטיינים בחיים ללא רבב, בנתינת דוגמה אישית והוא לא יקל על עצמו על כך שהפר את דבר האל ועוד ״לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״. מנקודת הראות של משה הוא עשה מעשה נורא למדי שמחייב עונש כבד, הוא חילל את כבודו של האל ועל זה אין מחילה, לפחות לא בדרכו הקנאית של משה בה הוא מציית לערך העליון שעל פיו הוא פועל ופה גלום המוטיב הטראגי, משה נשאר נאמן לו גם במחיר אישי כבד מנשוא. 

ישנם קווי דימיון רבים בין משה לאדיפוס שנחשב לארכטיפ של הגיבור הטראגי. שניהם עוזבים את בתיהם, שניהם מחפשים אחר מוצאם, מחפשים את האמת, אחר הזהות העצמית (זיגמונד פרויד חוקר את האישיות של שניהם בהקשרים של חיפוש אחר הזהות העצמית. את דמותו של אדיפוס הוא מנתח בהקשר של הזהות העצמית ואת דמותו של משה בהקשר של הזהות הקולקטיבית של בני ישראל לדורותיהם). גם משה וגם אדיפוס מתגלים כמנהיגים, מורמים מעם, בעלי תחושת אחריות גדולה, מחוייבים לדוגמה אישית, מונעים מתחושת שליחות, ושניהם עושים טעות אנושית שגוררת עונש אבל לא במידה בה הם בחרו להעניש את עצמם. 

תומס מן, חוקר דתות, מסביר כי עמים יוצרים את האלים בדמותם ובצלמם והאלים משמשים לעמים דוגמא להתנהגות ומופת וכן עמוד הנורמות, האינסטנציה הדורשת לקיים את הנורמות המקבולות עליהם. ואם משה, בתפקידו כנציגו של האל, מחוייב למופת ונורמה הוא לא יכול היה שלא להחמיר עם עצמו ולהעניש את עצמו.  בסיפור של משה והסלע יש אלמנט של גאווה, של היבריס, של פעולה הנובעת מתחושה של יהירות שעליה הוא נענש. ומשה הבין את המשמעות של הרגע ואת התפקיד שצריך למלא האל בחיי העם שרק נוצר. בהמשך לכידותו, בבידלו משאר העמים שחיים בארץ כנען ומכאן נובעת ההכרה של משה שאין באפשרותו להקל ראש בחומרת המעשה שנעשה (גם אם באקט אימפולסיבי של אדם חמום מוח) בפני קהל ישראל. אם הוא יוותר לעצמו עכשיו זה יהיה תחילתו של מדרון חלקלק בויתורים שבני ישראל יוכלו לעשות לעצמם ביחסם על האל האחד והיחיד. אם משה רבנו, נציגו של האל מקל ראש עכשיו, רגע לפני שנכנסים בשערי הארץ המובטחת, מה יעשו בני ישראל כאשר הם יפגשו את עובדי האלילים והבמות בארץ, את מנהגי המקום, איך הם ישמרו על עצמם אם אבי האומה ויתר לעצמו בעניין של משמעותי כמו המרת דבר האל ועוד בפני כל ישראל? מה יהיה הטעם בכל המסע ובכל ההקרבה אם אחד הדבר האחרון שהם יזכרו ממשה (שכבר היה בא בימים) זה הרגע בו ויתור לעצמו בעוד שהם עומדים להיכנס לארץ המובטחת, שמלאה לא רק בזבת חלב ודבש אלא גם בעמי המקום ובמנהיגם שדומים יותר לעגל הזהב מאשר ללוחות הברית. 

משה בחר לעצמו סוף טראגי ומוודא שהאל שלו יקבל את כל הקרדיט להוצאת בני ישראל ממצרים, אבל ההיסטוריה עושה איתו חסד. משה שמוזכר פעם אחת בלבד באופן די שולי בהגדת פסח זוכה למעמד של אחד המנהיגים הכי משפיעים על התרבות המערבית מהעת העתיקה. משה אומנם לא יכול להיכנס לארץ, אבל לפי גודמן, משה אומנם לא נכנס בגלל של דיבר אבל הדיבור שלו הוא מה שנכנס לארץ. נאום הפרידה שלו, הוא ״הפרמידה״ שלו, זה המונומנט שלו, גם הרבה אחרי שסופות החול יקברו את הפרמידות של גדולי הפרעונים. משה, משנתו, תורתו, החדשנות שהוא הביא בדבר האל האחד, המופשט, הלכה ותפסה לה אחיזה והיום אלפי שנים אחרי תורת המוסר  ותפיסת האלוהות של משה הם אבני הראשה עבור יותר ממחצית מאוכלוסית העולם בין אם זה נוצרי, מוסלמי או יהודי. משה הוא גדול הנביאים שקמו לעם ישראל  ואולי בגלל מעמדו הדומייננטי כל-כך קשה לראות במשה דמות טראגית. והשאלה מתי מסתיימים חיו של אדם יכולה היתה להכריע בעניין, האם חיו מסתיימים במותו? כי אם כן, אז משה יכול להיחשב לדמות טראגית. רגע מותו, הוא הרגע שבו הוא נשאר למות ערירי על ההר, לבדו, צופה על מפעל חיו נכנס לארץ שאליה הוא לא יכול להיכנס בגלל אותה בחירה גורלית שבה הוא לא הקפיד על כבודו של אלוהיו בפני כל עדת ישראל ועל כך עונשו, שבעיניו של משה היא מסוג ההחלטות של ייהרג ובל יעבור. 

יכול לבוא מי מהקוראים ולהגיד שאם כך, אז זה לא היה עונש כזה גדול, אחרי הכל משה היה כבר אדם זקן, אולי אפילו ידע שהוא הולך למות ולא רצה להוביל את העם בכניסתו לארץ, אולי הוא תכנן את הדברים? וכדי למנוע ספק בחומרת העונש שלקח על עצמו משה, דאג המחבר המקראי לחשוף בפנינו את כאבו הפנימי הגדול של משה:

(כג) וָאֶתְחַנַּן אֶל יְהֹוָה בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר:

(כד) אֲדֹנָי יֱהֹוִה אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ:

(כה) אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן:

(כו) וַיִּתְעַבֵּר יְהֹוָה בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה:

(כז) עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה:

(כח) וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ כִּי הוּא יַעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה:

(כט) וַנֵּשֶׁב בַּגָּיְא מוּל בֵּית פְּעוֹר:

מרדכי בר אור, מייסד ״קולות״ מתאר בחיבורו ״אל מול נבו - בין משה לדוד״ מתאר את הכאב של משה ככאב שממש ניתן להרגיש דרך ה'גיא' העמוק מלא הכאב של משה רבינו ה'פעור' פה למול הארץ המובטחת. 

משה, הענו באדם, לעולם לא שם את עצמו, את רגשותיו, את רצונותיו, תמיד ביטל את עצמו אל מול האלוהים ואל מול צרכי בני ישראל. פתאום כואב על המחיר הכבד שהוא נדרש לשלם. 

המספר המקראי לוקח אותנו לדקות האחרונות לפני מותו שבמשפט אחד מתרחשת דראמה גדולה, גם רגע של התרסה (״ושמה לא תעבור״) וגם רגע של אינטימיות גדולה מאוד בין משה לה׳: "ויעל משה מערבות מואב אל מול הר נבו...ויראהו ה' את כל הארץ...ויאמר ה' אליו: זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר, לזרעך אתננה, הראיתיך בעיניך, ושמה לא תעבור. וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב על פי ה'" (דברים לד), רשי טוען שמילה קטנה 'בנשיקה'. מות נשיקה ממש. בכל הסיפור המקראי לא היה אדם שזכה לקרבה שכזו אל ה׳. אבל אני גם מצאתי סוג של רגע של סדיזם בדיאלוג הזה, כאשר ה׳ אומר לו : הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבור", למה הוא צריך לומר לו את מה שהוא כבר יודע? הוא הרי יודע שהוא לא יעבור, הוא יודע שהוא לבד על ההר, משקיף על בני ישראל בדרכם לארץ המובטחת, זאת שהוא לא יכנס, הוא לא צריך שיזכירו לו שהוא לא יכנס ובכל זאת ה׳ בוחר להזכיר לו את העונש פעם נוספת רגע לפני שהוא נאסף אל אבותיו, למה לזרוע מלח על הפצע?  רש״י מצא שם נשיקה, משהו מאוד אינטימי, אני מצאתי משהו סדיסטי, אולי אפילו קנאה ואולי ברגע הזה היה קצת מזה וקצת מזה, כמו שקורה לא אחת במערכות יחסים מורכבות…

למעמד שמשה ומפעלו קיבלו בהיסטוריה אפשר ללמוד דרך היחס אותו קיבל מדמויות מרכזיות בהפתחות החשיבה האנושית בין אם זה באומנות, במשפט, בחברה, ואף בחקר נפש האדם. ציינו בחלקים קודמים של המאמר את התייחסותו של מקאבלי, אבי מדעי המדינה, את יחסו של פרויד, מיכלאנג’לו ואבות המייסדים של ארה״ב. אני אוהב את הסיפור על פרויד שנסע לרומא ״להיפגש״ עם הפסל של מיכלאנג'לו , גדול האומנים של תקופת הרנסנס שפיסל את ״משה״ שנחשב לפסל החשוב ביותר בעייני הכנסיה שהזמינה אותו. מספרים שפרויד בילה ימים שלמים במחיצת הפסל ודרכו ניסה להבין את נפשו של משה. וכך גם בחרו האבות המייסדים של ארצות הברית של אמריקה, שראו במפעלם דימיון בגדולו לזה של משה.

״אני העפלתי אל פיסגת ההר ומשם העפתי את מבט״

גם מנהיג בין זמננו מרטין לותר קינג העלה את מותו הטראגי של משה בישימון בלילה שבטרם רציחתו: "אני העפלתי אל פיסגת ההר...ומשם העפתי את מבטי. רָאֹה ראיתי את הארץ המובטחת. אולי אני עצמי לא אגיע לשם אתכם, אך רצוני שתדעו הלילה כי אנחנו, כעם, אכן נגיע אל הארץ המובטחת”.  האם ההיסטוריה והחשיבה והאנושית היו מתפתחות באותה צורה אם משה כן היה נכנס לארץ? האם הוא היה משמש מודל לחיקוי לאותם דמויות?  האם מפעלו היה שורד? ככל הנראה שלא ונראה שמשה הבין שאין לו אפשרות אחרת למעט לקחת על עצמו את העונש.   

מסקנות:

האם משה הוא דמות טראגית? זאת שאלה שככל הנראה לא תהיה עליה תשובה חד משמעית. בסיפורו של משה יש לנו כמעט ואת כל חומרי הגלם שמהם בנויה טרגדיה.  כפי שלמדנו יש במשה את כל המרכיבים של גיבור, הוא מגיע מהאצולה, מורם מעם כמחוייב במחזה יווני, יש לנו את מרכיב השליחות המניע אותו על עבר המפגש הטרגי בין הבחירות שהוא עושה לבין אותה גזרת גורל דיטרמניסטית ובלתי נמנעת שעליה הוא נדרש לשלם את המחיר האולטמטיבי הבלתי הפיך. משה לוקח אחריות על משהו שבראייה שלו הוא כבר לא יכול לתקן (כי אם הוא יכול היה לתקן אז זה לא טרגי). שאם הוא לא היה משלם את המחיר אז כל מפעל חייו, כל שליחותו, כל מה שהוא עמל בשבילו, כל זהותו שאותה גיבש במסע בין 40 שנה במדבר ויצק אותה כזהות קולקטיבית בבני ישראל היתה מותכת בכור ההיתוך הפגאני שבכנען שזה יכול היה להיות סוף טראגי הרבה יותר עבור משה (פסוק ט "הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַה' אֱלֹהֶיךָ"). מצב דברים בו משה רואה שמפעל חיו - הפיכת בני ישראל לעם בדמותו ובצלמו יכול לצלוח את האתגרים שניצבים לפניהם הוא לא יכול לעשות פשרות, הוא לא יכול שמפעל זה ייגמר כרעיון פושר, הוא חייב להישאר רדיקאלי כפי שמשה דרש, הטיף והווה דוגמה לעמו במשך 40 שנה. ואם נחזור לתכונות הבסיסיות של גיבור טראגי כפי שחקורת הספרות קרוק הדגישה :"אם דבר כזה יכול לקרות אפילו לו [לגיבור] , הוא יכול לקרות גם לי" ולא משום שאני כה דומה לו, אלא משום שאני כה שונה ממנו - משום שלא נתברכתי באף אחד מיתרונותיו. כך שהמחוייבות לדוגמה אישית היא בליבת המחזה הטראגי, הגיבור צריך לייצג מופת ודוגמה לנו הצופים וזה בדיוק מה שמשה גוזר על עצמו, לשמש דוגמה ומופת למה שנדרש ומצופה בעבודת האל - לקיים את דברו ומצוותיו בדיוק כפי שהוא מצווה אותנו. 

במעמד הפרידה של משה מעמו, בעודו משקיף מהר נבו ורואה איך ממשיכו יהושע בן נון מוביל את בני ישראל על הארץ המובטחת. משה לא יכול היה לדעת אם הוא הצליח לעצב את בני ישראל בדמותו, האם הוא יצק להם את הערכים ואת הדרך שהוא האמין בה, האם הם ימנעו ה"עבודה זרה" והוא בטח לא יודע שבעוד 3,500 שנה ינתח צאצא מבני ישראל, אבי תורת הפסיכואנליזה את דמותו וימצא דמיון רב לאופיים של בני ישראל שבקרבם הוא עצמו חי, אותם הוא יגדיר ״עם עקשן וקשה עורף בדמותו של אביהם - משה רבנו״.  כך שאם משה יכול היה להציץ אל העתיד ולהסתפק בקריאה של דוח אחד, והיה זה ניתוחו של פרויד, הוא היה מבין  שבסך הכל מפעלו הצליח. ואולי היה יכול להתנחם בכך שהוא אומנם לא נכנס לארץ המובטחת פיזית אבל רעיונתיו, אישיותו, אופיו, נורמות ההתנהגות שלו נכנסו גם נכנסו וסיפורו מושקע בתרבות שלנו יותר מכל סיפור אחר כמשמר זהות, זהות אותה חיפש משה כל חיו והיום, 3,500 שנה אחרי,  היא מושקעת במיליוני בני ישראל, אותם הפך לעם בצלמו ובדמותו. 

בעבודה זו מצאנו קווים מקבלים בין דמותו של משה לדמות הגיבור הטראגי, הוא איש נעלה, איש מופת, מגיע ממעמד גבוה, ערכי מאוד, מונע מתחושת שליחות, רודף צדק, דבק במטרתו מתוך עקשנות. כמו כן, הראנו שגם בסגנון יש דימיון לנוסחה ההומירית, העלילה שלמה בפני עצמה (יש לה רצף כרונלוגי וגיאוגראפי), הגיבור הראשי, משה  רבנו, חוטא מתוך סערת נפש ומביא על עצמו את אסונו. המחיר שהוא נאלץ לשלם הוא כבד מאוד מבחינתו. מה שחסר בסיפור של משה והוא מוטיב מרכזי בטרגדיה, זה שאין מנוס מן הגורל ולפי אריסטו, תפיסת הגורל היא ״נשמת הטרגדיה״ וזה מוטיב שלא מצאתי בסיפור של משה. אבל למעט נקודה זו הדימיון הוא רב ועדין קשה לטעון שמשה הוא אכן דמות טראגית, אחרי הכל מפעלו צלח, גם אם הוא עצמו לא צלח את הירדן, מפעלו צלח ולפי ההשוואות שערך פרויד בין משה לבין בני ישראל לדורותיהם נראה שהדברים נעשו בדמותו, צלמו  ורוחו, כך שקשה לקבוע כי סופו טראגי. מנגד ניתן לטעון, שבמעמד בהר נבו, משה לא ידע מה שאנחנו יודעים היום על גורל מפעלו שצלח ושיגשג, והוא נשאר בודד וגלמוד על ההר. יתכן שמי שיבחן את מצבו בשעות האחרונות לפני שהוא החזיר את נשמתו, יראה מולו דמות טראגית לכל דבר ועניין. כך שההכרעה בעניין נתונה לפרספקטיבה בה בוחנים את הדברים.

ורגע לפני הישרות האחרונה, אנסה ליישב את את אותו היבט נעדר מסיפורו של משה של תפיסת הגורל שהיא כאמור ״נשמת הטרגדיה״ הייונית בעזרת הערתו ד״יר יעקב רוטקוביץ, מנכ״ל בית המדרש קולות, שאולי בהעדרות זו תמונה העדות שתורת משה מבקשת לבשר לנו שאנו חיים בעולם של בחירה ובזה הסיפור המקראי נבדל מהסיפור ההומרי.

דרך התהליך ההשוואתי התאפשר לי לבחון את האפשרות שאולי למשה לא היתה ברירה, אלא לקחת על עצמו עונש זה בשביל להציל את מפעל חיו , שזה לכשעצמו כיוון התבנונות חדש על פרשת מי המריבה. בבחירתו לקחת על עצמו עונש זה גוזר על עצמו משה סוף עצוב מאוד למסעו, בזה אין ספק. האם זהו סוף טראגי או אקט הירואי שבה למנוע סיום טראגי למסע בן 40 שנה בו כל מפעל חייו היה קורס כפי שקרה לספרטקוס? ככל הנראה אין לנו תשובה אלא רק את עוד שאלה שמצטרפת לאין סוף עבודות שנעשו לאורך הדורות בה אנו, צאציהם של בני ישראל ממשיכים להגיד לבנינו, לספר את סיפור יציאת מצרים, את סיפורו של משה ולהפוך בסיפור זה פעם אחר פעם ולהציע זוויות שונות של הסתכלות וזה אולי גדולתו של הסיפור: הוא אינו מאפשר להגיע לפרשנות חד משמעית , וזה מה שעושה את הסיפור המקראי בכלל ואת סיפור יציאת מצרים בפרט לעניין כל כך מושקע בתרבות שלנו שזה הרבה מעבר למה שמסופר. 

תודות ל:

• חברתי נחמה בורק, שמבינה באנשים יותר מכל אדם. 
• ד״ר עזגד גולד, על הפנייה למקורות מעניינים במיוחד
• מורין קסנר , שעוד תהיה מורה מצויינת לתנ״ך. 
• מירב ישראלי מארגון קולות שהציגה לו כיווני חשיבה מקורית.
• ד״יר יעקב רוטקוביץ מנכ״ל בית המדרש קולות.  
• לאשתי, אהובתי אסיה רולס.  
• לפרופ' רות לורנד, מורה ענקית, שזכיתי להיות בקורס האחרון אותו העבירה. 
• ותודה מיוחדת לחברתי פרופסור ניצה בן דב שליוותה אותי בניסיון זה 

מקורות:

• אוארבך, ״מימזיס״, פרק ״צלקתו של אודיסאוס״ (שוויץ, 1946).
• קרוק דורותיאה, יסודות הטרגדיה, הוצאות הקיבוץ המאוחד, 1972. 
• בעין דור. מילים: שאול טשרניחובסקי.
• הר סגור, ״נביא חמוש״ֿ שעה היסטורית, גלי צה״ל. 
• אבן עזרא, שמות פרק ב.
• הרמב״ם, מורה נבוכים ג, יב-יז.
• שלמה שפאן’ האֶפּוס ההומרי ותרגומו העברי (“הארץ", תרבות וספרות, ספּטמבר 1962).
• דמותו של משה כמנהיג עצמאי ונועז, ד"ר רפאל ירחי, למאמר.
• מדענים מסבירים את קריעת ים סוף: הרוח המזרחית פינתה נתיב במים, הארץ
• ברוך שפינוזה: מאמר תאולוגי-מדיני (Tractatus Theologico-Politicus), פרק יז 1670. 
• ד"ר מיכה גודמן, ״הנאום האחרון של משה" (כז"ב דביר, 2014)
• ד״ר מיכ גודמן: מנהיגותו של משה רבנו, על כוחה וחולשתה של מנהיגות כריזמטית.
• יואל בן נון, מאבק הזהות של משה, איזה ילד לא נימול ומדוע? מגדים נ (תשס״ט).
• פרויד, זיגמונד (1978). משה האיש ואמונת הייחוד. הוצאת דביר.
• פרויד, זיגמונד, "טוטם וטאבו" (1913-1912), טוטם וטאבו ומסות אחרות.
• יוסף חיים ירושלמי, משה של פרויד: יהדות סופית ואינסופית, הוצאת שלם, תשס"ו.
• נחמה ליבוביץ, מדרש ״פטירת משה״. 
• מרדכי בר אור, ״אל מול נבו- בין משה לדוד״, בית מדרש קולות, 2012. 
• ד״ר יעקב וינרוט, מגבלות החוק - האדם, הכלל והמקרה”, פרשת יתרו, גיליון מס' 61, מגזין דעת - לימודי יהדות ורוח. 
• ספרי שמות, במדבר ודברים. 
• תמונות: כולן נלקחו מאתר ויקיפדיה בהקשרים השונים.