http://heb.wis-wander.weizmann.ac.il/sites/default/files/ShiratHamada2016.pdf
הקשר שמצאתי בין השניים, היא בהצגת אורכות החיים השיוויונים של הציידים לקטים, ככזאת שתופעה כמו הגירה לא יכולה להתרחש היות ובסיסה היא תופעה שנובעת מחוסר שיווין, מפערים חברתיים, ואי-סימטריה, שככל שאלו עמוקים יותר כך תופעת ההגירה מתעצמת.
אני רוצה להודות לחברי צחי פלפל, בועז בן-נון וערן וגנר, לעורכת המצוינת יעל ניר, לחוקרת ההגירה - עדי הרקוביץ אמיר ותודה מיוחדת למורי וחברי דניאל נוה, אנתרופולוג, שחי שנה בקרב אנשי הנייקה בדרום-הודו.
החזר מיידי ותנועה מתמדת
הגירה נעשית לעתים מרצון חופשי, מתוך שאיפה של פרטים או קבוצות למצוא הזדמנויות חדשות ולהיטיב את מצבם; ולעתים היא כפויה, פועל יוצא מתנאים שמכתיבה הסביבה: רעב, אסונות טבע או מלחמות על טריטוריה, או משאבי טבע. תופעת ההגירה מתקיימת גם בשל פערים חברתיים, חוסר שוויון בין חברות והרצון של אנשים לשפר את מיקומם במדרג הכלכלי או החברתי. חוסר שיוויון זה אינו בבחינת "גזירת גורל" אוניברסלית. למעשה, ההיסטוריה הקדומה של המין האנושי מלמדת שאפשר אחרת; במשך עשרות אלפי שנים, בני-האדם חיו מציד ולקט ניהלו אורך חיים שיוויוני ולא הכירו את תופעת ההגירה. מצורת חיים זו כמעט ולא נותר זכר, להוציא מספר מועט של חברות של ציידים-לקטים החיות באיזורים נידחים. באמצעות אותו מיקרוקוסמוס של ציידים-לקטים בני זמננו, ניתן ללמוד על דרך החיים השוויונית השונה כל כך מאורח החיים הנפוץ כיום בעולמנו, בו רק השנה למעלה מ-50 מיליון בני-אדם, כמחציתם ילדים, הפכו לפליטים.
ההגירה פרצה לתודעה האנושית עם המהפכה החקלאית; לפני כ-11,000 שנה החלו בני-אדם לגדל את היבולים בעצמם, להתיישב ביישובי קבע התחומים בגבולות, והמעבר של אדם או קבוצה לשטח חדש הצריך הסכמה של מי שגרו באותו שטח. לפני המהפכה החקלאית, קודם שגבולות הפרידו בין ארצות, ולפני שתופעת ההגירה החלה להתפשט, בני-האדם ביססו את חייהם על ציד ולקט.
מבין חבורות הציידים-לקטים בולטות בצורת החיים השיוויונית, החבורות החיות על-פי עקרון ״ההחזר המיידי״, מונח שטבע האנתרופולוג ג'יימס וודבורן, שחי עם אנשי ההאדזה בטנזניה. אנשים אלה מתקיימים מציד ולקט של מזון שגדל באופן טבעי ופראי בלבד, כגון פירות, שורשים, דבש המפיקות דבורי בר וציד של חיות פרא. החזר מיידי מתייחס לכך שאנשי הקבוצה אינם אוגרים דבר, אלא צורכים מה שבנמצא ומתקיימים מהמצוי בלבד. מיידיות בכלכלה של חברות אלה מתבטאת בפער קצר, לרוב יום או יומיים, בין הפקה לצריכה. גם בתקופות קשות, הנגישות "למשאבי הטבע" בחברות אלו שווה לכולם: בשר, למשל, תמיד יתחלק שווה בשווה בין כל חברי הקבוצה.
אם מיידיות מוגדרת באמצעות משך הזמן הקצר שבין הפקת המזון לצריכתו, אזי חקלאות מהווה דוגמה להחזר מושהה, בו הזמן שבין הפקת המזון לצריכתו נמשך על פני חודשים ואף שנים. כדי להיות חקלאי נחוצה אדמה. לרוב, יחסי הגומלין בין בעלי האדמות ולאלה שאינם מובילה להעמקת הפערים בחברה ולחוסר שוויון גם ברמה הבין-קבוצתית. כך התפתחו חברות השולטות על טריטוריה שבה מצויה אדמה פורייה וכאלו שלא. לנו נדמה שזו צורת החיים האפשרית היחידה. בהביטנו גם על עולם בעלי-החיים בו החזק טורף את החלש; בהכירנו את העובדה שגם בין קבוצות של אריות או שימפנזים מוגדרות טריטוריות, ומתקיימות היררכיות, בהן זכרים דומיננטיים שולטים בקבוצה בברוטליות. ואם כך הדבר, במה אנו נבדלים?
לשיטתו של האנתרופולוג כריס נייט, בני-האדם לא יכלו להיכנס לעולם של תרבות ושפה – שני ההיבטים המגדירים את בני האדם יותר מכל - מבלי שאלה יישבו את שני המאבקים המשמעותיים ביותר שמציב הטבע: המאבק על אפשרויות הרבייה והמאבק על מקורות המזון. לגישתו, כל עוד לא מותנו מאבקים אלו, בלתי ניתן היה להגיע למידת האמון הנדרשת להשלמת המעבר למרחב של שפה ותרבות. המאבק הראשון מותן באופן משמעותי בדרך של כינון האיסור על גילוי עריות, והמאבק השני מותן, לדבריו, באמצעות החובה לחלק ולשתף מזון, בעיקר בשר ציד. שני דפוסים אלה הגדירו את גבולות התחרות והם אוניברסליים בין כל חברות הציידים-לקטים, לאורך התקופות.
מכאן עולה שאלה אנתרופולוגית בסיסית: מהן אותן פרקטיקות שאיפשרו במשך עשרות אלפי שנים לאותן חברות של ציידים-לקטים לשמר את צורת חייהם השוויונית? כיצד הצליחו לדכא את הדומיננטיות, אותה תכונה בסיסית הקיימת בקרב כל בעלי-החיים החברתיים ואשר הוחלפה על-ידם בשיתופיות? בהקשר זה חשוב להבין שחברות המושתתות על החזר מיידי מצויות בתנועה מתמדת, כך שיש להן תמריץ ברור להימנע מאגירה שעלולה להקשות על התנועה במרחב. כמו כן, אנשים בחברות אלה אינם רואים הצדקה לשאת חפצים למעט כלים מעטים, שרובם פשוטים להתקנה, תיקון או החלפה, ואשר באמצעותם הם משיגים את הדרוש להם בטווח הזמן המיידי. התנהגות זו מתאפשרת, היות והציידים-לקטים חיים בביטחון שיוכלו לאתר מזון וחומרים דרושים אחרים גם בתחנתם הבאה. זהו מצב תודעתי בו הסביבה נתפסת ככזו המעניקה ללא תנאי, מצב אותו הגדירה האנתרופולוגית נורית בירד-דוד, אשר חיה בקרב אנשי הנייקה בדרום-הודו - ״הסביבה הנדיבה״.
דוגמה לפרקטיקה חברתית מעניינת למניעת פערים בעושר והתפתחות היררכיה, שזוהתה בקרב אנשי ההאדזה, היא משחקי הימורים על ראשי החצים, שנועדו להבטיח שבסופו של תהליך יתפזרו החצים באופן שווה למדי בין חברי הקבוצה. חצים אלו, שאגירתם אינה מכבידה על מידת הניידות - חיונים לציד ונתפסים כרכוש בעל ערך. צבירה של אותם חיצים בידי חברים בתוך הקבוצה עלולה לגרום ליחסים א-סימטריים בהקשרים של עושר, יוקרה וכוח.
בחברות לקטים-ציידים רבות התנועה במרחב אינה נתפסת כעניין של כורח, אלא ככזו המאפשרת רכישת ידע נרחב יותר על הסביבה ומשמרת קשרים חברתיים עם קבוצות אחרות. כך, אנשים בחברות אלו מרבים בביקור קרובים. עניין שבשגרה הוא ליחידים או משפחות לבקר קרובים בקבוצה אחרת למשך מספר ימים ואפילו שבועות. יש בכך תרומה חשובה לשמירה על קשרים הנפרסים על-פני אזורים נרחבים. הימנעות מהגדרת גבולות טריטוריאליים ברורים, ובעיקר הימנעות מהגדרת גבולות מוצאים (excluding boundaries), מאפשרת גם שוויון ברמה הבין-קבוצתית. האפשרות לצוד וללקט באזורים שבהם יושבת קבוצה אחרת כרוכה לעתים בצורך לבקש רשות, או לכל הפחות ליידע את הקבוצה היושבת במקום. כל אלה, מאפשרים איזון המונע חוסר שוויון העלול להתפתח עקב תנאי סביבה משתנים.
דרך עולמם של אותם ציידים-לקטים, למדנו שאי-שוויון בין בני-אדם בקבוצה אינו אוניברסלי ומיעוט במשאבים אינו גורם הכרחי להגירה, וכי לרוב החלוקה הלא שוויונית מובילה לכך. כמובן, תהליכים שאפשר ליישמם בין חברות קטנות, לא בהכרח מתאימים לחברות גדולות. אך נראה שאפשר לשאוב השראה מאותה דרך חיים עתיקה, המשמשת עדות לכך שהימנעות מהתחלקות במשאבים בתוך הקבוצה עצמה מהווה את הגורם העיקרי לעוני ולתחושת המחסור – זו המניעה אנשים לקום ולחפש אחר עתיד טוב יותר להם ולילדיהם במחוזות אחרים.
