על השתתפותם של חוקרים ממוצא יהודי בשורה הראשונה בכל תחומי הפעילות התרבותית והמדעית האנושית נכתב הרבה. אם יש דוגמה שבה מתבלטת תופעה זו במידה שקשה להתעלם ממנה , הריהי במספר בני אדם ממוצא יהודי אשר זכו בפרס היוקרתי ביותר בעולם , פרס נובל . מספר זה חורג הרבה מעבר לכל יחס דמוגרפי או לסתם מקריות , דבר שאיננו יכול שלא לעורר תשומת לב , יהיו ההסברים השונים לתופעה אשר יהיו.
רבות נכתב על ה״גנום היהודי״ ובפוסט זה אני רוצה להציע הסבר אחר לאותה תופעה שלא ניתן להתעלם ממנה וזאת צורת החשיבה המושקעת בתרבות, בטקסטים של הקהילות היהודיות לאורך הדורות. ומה שאפיין את אותה צורת חשיבה זה הדיאלקטיקה בין שתי התנועות של הוודאי ו-האולי שעליה למדתי ממורי ב״חממה של קולות״ - דוב ברקוביץ. לפי דוב, מחשבת ישראל מאופיינת בחוסר התכנסות לאמת כלשהי. צורת חשיבה זו מתקיימת גם במסטיקה היהודית בה יש הכרה בשלמות שהיא סטטית ואת ההשתלמות שהיא דינמית, יש את הוודאות שמולידה את האולי. לפי הרב קוק, הקבלה היהודית מורכבת ״מדרגות הוודאות״, והוא מתאר את חיי האמונה באלוהים באופן כזה - אתה כל הזמן בדיאלקטיקה של הוודאי והאולי. אתה כל הזמן בתנועה, מסתבר שיש מקום בספר דניאל שנקרא ״נהר האולי״. כל החיים זאת הליכה כזאת, אתה מאמין בדבר ויש לך וודאות, אבל מכל וודאי נוצר האולי הבא ומכל אולי נוצר הוודאי הבא. אם אתה רוצה להגיע לוודאי הבא אתה צריך את האולי הבא. זהו עניין תרבותי מאוד עמוק שגרר ויכוחים בני מאות שנים.
הרמב״מ רצה לעשות סדר, ישב וכתב את ״משנה תורה״, שיהיה ברור לך מה צריכים לעשות ומיד הקים עליו הוגי דעות רבים שטענו שהוא הורג את הדבר המרכזי ביהדות וזה שהיא לא מתכנסת להסכמות אלא בזרימה תמידית (המיד הזה זה עניין של מאה שנים…).
מתוך דברים אלו מצאתי הסבר חלופי, תרבותי לקונספט של ״הגנום היהודי״ שמעורר לא אחת תחושה של גזענות והתנשאות. מה שמצאתי זה הסבר חלופי לדומיננטיות של יהודים במדעים, כלכלה, מהפכת המידע וחלקם בין חתני פרס נובל ואת ההסבר מצאתי בדפוסי חשיבה שדנתי עליהם עם דוב והרעיונות של תומאס קון על התפתחות המדע והקונספט שלו על הפרדיגמה, עירור המוסכמות כתנאי להתפחות המדע.
אותה צורת חשיבה קיימת במודל ״מהפכות מדעיות״ של קון. מה שיכול אולי להסביר את הנוכחות הדומיננטית של יהודים בהתפחות המדע לא כעניין גנטי אלא כעניין של צורת חשיבה שמושקעת בנו שהעניקה יתרון למדענים יהודים שעבורם כל תיאוריה מדעית ״היא וודאית עד האולי הבא״. כך שלא מדובר בעניין של גנום, גנטיקה, DNA, אלא בעניין תרבותי, בצורת חשיבה, של עם שכל הזמן בתנועה, כל הזמן בפולמוס, שאימץ את התנועה והזרימה לא רק כאורח חיים אלא גם כצורת חשיבה.
את הרעיון להסבר תרבותי ולא גנטי בין עמים אני חב למורי ד"ר דניאל נוה – אנתרפולוג שחיי עם אנשי הנייקה החיים ביערות הגשם של דרום-הודו מהווים את אחת הקבוצות האחרונות המתקיימות מצייד ולקט בעולם. מדני למדתי על המתח בין האנתרופולוגיה לגנטיקה, שהראשונה רוצה לטעון שכולנו אותה ״חומרה״ ומה ששונה זה מערכת ההעפלה ששונה תרבותית מעם לעם, מקבוצה לקבוצה ולמעשה שוללת את הטעון שכביכול יש הבדלים גנטים המעניקים יתרון לעם אחד על פני האחר. בעוד שחוקרי התרבות מפרשים את התנהגות וצורות החשיבה שלנו כעניין תרבותי.
