חוק סרף

אתחיל בסיפור יומיומי פשוט למדי: כאשר אסיה אשתי סיימה את הפוסט דוקטורט שלה בקליפורניה והגיע הזמן לחזור לארץ, החלטנו לעשות מסיבת פרידה מכל האנשים שאהבנו. הזמנו כמאה וחמישים איש, קנינו משקאות, כיבוד וכלי הגשה וארגנו מוזיקה לפחות לשלוש שעות (יותר נכון בקשנו מחברים שידאגו לזה). אך כשהגיע מועד המסיבה ואנחנו כבר מחוץ לבית גליתי ששכחתי את האוכל וכלי ההגשה, כובעים לחברים של בתי אנה ועוד כמה דברים בבית הזמני שאותו שכרנו לשבועיים האחרונים שלנו בקליפורניה. בחיפוש מהיר אחר המפתחות התברר שאורי בנינו בן ה 11 היה האחרון שיצא מהבית. אלא שאורי נעל את הבית כשהמפתחות עודנן בפנים (זה מסוג הבתים שיש להם דלק שנטרקת), הוא בכלל חשב שהמפתחות אצלי. מפה הדברים יכולים להסתבך לא מעט: אין לנו מפתח נוסף, זה לא הבית שלנו, בלתי אפשרי להיכנס אליו דרך החלונות היות והוא מוגן מפני פריצות שקורות בלי סוף בקמפוס, השעה היא רבע לחמש - בעוד רבע שעה מתחילה המסיבה, האורחים כבר מגיעים, אין לי כלי הגשה, אין אוכל, אין לי את הכובעים לאנה ולחברים שלה, אין לי את המצלמה האוהבה שלי ובשבת בערב קשה לאתר את האחראי בקמפוס שאותו אנחנו בכלל לא מכירים וגם אין לנו מושג מאיפה להתחיל לחפש אותו. 

כאן נכנס חוק סרף לפעולה. חוק סרף הוא מאוד דומה לחוק מרפי אבל הפוך לגמרי ועיקרו - לא כל מה שיכול להשתבש אכן משתבש! ובכן אורי שלי נדרש לנעול את הבית, את הדלת הקדמית והאחורית. על פי חוק סרף, הסיכוי שאורי ינעל את שתיהן הוא לא ודאי בכלל וכך מצאתי את עצמי הולך לבדוק האם ניתן לסמוך על חוק סרף או יותר נכון על אורי שלי, ומכיון שהגעתי חדור אמונה בצדקת החוקיות של סרף (שאת האיש שהחוק קרוי בהשראתו אציג מאוחר יותר) הבית אכן חיכה לי פתוח. מחשב המק האהוב שלי מחכה על השולחן ודורש את עלבונו שאף פורץ לא בא לקחת אותו, כמהו הארנק, הדרוכנים והכסף שהכנו לטיול ולצידם הציוד הנדרש לעשות מסיבה טובה. בדרכי חזרה למסיבה עם בתי-חברתי כששללנו בידינו ולא בידי פורץ הקמפוס, מצאתי את עצמי מסביר לה את עקרונות החוק שמחייבים אותנו לעצור ולהתרווח על כל אותם מקרים שבהם דברים שיכלו להשתבש לא השתבשו.

מרים כוסית עם חברתי בתי לאי-השתבשותם של הדברים 

חשבו לעצמכם כמה גרוע היה יכול הערב להשתבש אילולא הייתי קופץ לבדוק אם הבית נשאר פתוח מאחור, כלומר מסתמך על חוק מרפי שבטוח הבית נעול, ובזמן הזה היה הפורץ שמטיל את איימתו על תושבי השכונה מבקר אצלנו, לוקח לנו את כל המחשבים, את הכסף שהוצאנו לטיול ואת תיק הדרכונים. לא רק המסיבה היתה משתבשת אלא טיול שחשקנו בו כל כך הרבה זמן, קבצים ועבודות שלא גובו ולא ניתן היה לשחזר, ועוד כמיליון אירועים שאני לא יכול בכלל לעלות בדמיוני, או אולי לא רוצה. 

אבל ביננו, מי שם לב כשהדברים לא משתבשים? אנחנו שמים לב ונעצרים לחשוב רק כשהדברים כן משתשבים. כמה פעמים לא ביצענו עצירה מוחלטת שהגענו לצומת עם תמרור אדום או התעלמנו מקיומו של מעבר חציה? אם יצאנו לצומת ושום שוטר לא ערב לנו בפינה או איזה זקנה עם עגלה לא מחליטה בדיוק לחצות את הכביש, שום דבר לא קורה, שום דבר לא משתבש, החיים שלנו ממשיכים בדיוק באותו נתיב נוח ומוכר. כמה פעמים בחיים אנחנו מאחרים לפגישה חשובה וממש מול בית המשרדים בו אמורה להתקיים הפגישה מתפנה לה חנייה שמונעת מעוד דבר להשתבש? אנחנו עולים לפגישה ולא עוצרים לשים לב לאותו רגע בו הדברים לא שלא השתבשו אלא הסתדרו לטובתנו.  חשבו שיכול להיות שאילו לא הינו מאחרים משאית דוהרת היתה פוגעת בנו כמה שניות קודם באותה צומת שחצינו ולא שמנו לב לקיומה ובזמן שחצינו אותה 40 שניות אחרי שמשאית לא עצרה באדום חצתה אותה ולא פגעה בנו. 

בחיי היומיום שלנו יש אירועים רבים שאכן משתבשים אבל נראה שאנחנו נוטים לשים לב אליהם הרבה יותר מאשר לכל אותם אירועים שבהם דברים שיכולים היו להשתבש לא משתבשים. עד כדי כך שאנחנו כמעט ולא עוצרים לראות אותם. יש בנינו כאלו שאף מפתחים גישה נגטיבית שמובילה אותם להאמין כי הם תמיד נדפקים ולהם תמיד ישתבשו הדברים וחוק מרפי עבורם הוא חוק טבע ודאי, כמו חוקי ניוטון לפחות. 

אז מי זה סרף שחוק סרף קרוי על שמו? סרף הוא בשמו המלא - מורן סרף, חבר יקר, חוקר מוח שאת הדוקטורט שלו קיבל מאוניברסיטת קלטק (Caltech) בקליפורניה על חקר תודעה, קבלת החלטות ובחירה חופשית. הוא הראשון שגרם לי לעצור ולחשוב על חוסר תשומת הלב שאנחנו נותנים לאותם אירועים בחיינו שלא משתבשים והוא, בניגוד למרבית האנשים שאני מכיר, נוטה להאמין שלדברים יש נטייה דווקא כן להסתדר. יש בחשיבה מסוג זה משהו מקסים. כך קרה שפעם נסענו מורן ואני לפגישה חשובה והיה ברור שאנחנו מאחרים. למעשה כבר איחרנו כאשר מורן החליט שהוא רוצה לנסוע שלא בדרך המהירה אלא בדרך הרבה יותר יפה לטעמו.  בעוד אני מוטרד מהאיחור הסביר לי מורן  שמכיוון שאנחנו כבר מאחרים עדיף לפחות לנסוע בדרך היפה יותר ובכלל הוא מניח שעוד מעט יתקשרו ויתנצלו על העיכובים. בעודו מסביר את גישתו (שלי נראתה הזויה לחלוטין), צלצל הטלפון ומעבר לקו הסבירה לנו אנדי מזכירת המחלקה שהיא מתנצלת והפגישה נדחית בעוד 30 דקות, שזה בערך הזמן לו נזקקנו כדי להגיע בזמן. אגב,  הדרך של גבהות בל-אר שמורן רצה להראות לי אכן היתה הרבה יותר אסתטית מהכביש הראשי.

כן קרה שחשבתי שמן הראוי לקרוא לחוק האנטי-מרפי חוק סרף ולא אנטי-מרפי. בכלל, לתת שם נגטיבי למשהו שהוא חיובי כמו חוק סרף נראה לי לא נכון. אלו ממכם שמכירים את מורן סביר להניח שמסכימים איתי שהשם לחוק ההפוך ממרפי ראוי להיקרא על שמו. יותר על מורן ניתן ללמוד בסרטון הבא: 

http://www.youtube.com/watch?v=h8PZ4oGLK90&playnext=1&list=PL4DB9C4EA92195666&feature=results_video

מחקרים בתחום המוח נוטים להגדיר את המוח שלנו כמכונה שעוצבה במשך אלפי דורות לנסות לחזות מה צפוי לקרות. המוח הוא אם כן  מכונת ניבוי, האם זה עמית או טורף, האם זה טוב או רע, האם אני צריך לברוח או להתחבא או אולי הכי טוב יהיה לתקוף, האם זה משהו שאני מכיר כבר, האם זה משהו שאני יכול לחזות איך הוא יגיב, ינהג וכו. המוח זקוק לסדר דברים במגירות ועפ"י עקרון זה פועל גם חוק מרפי - הוא קובע לנו סדר וחוקיות. הסדר וחוקיות שקובע חוק מרפי לא בהכרח קיימים ולכן חוק מרפי הוא לא יותר מאמיתה שמתאתרת רגע מסוים בו דברים משתבשים. קבלתה של אמיתה זו כחוק יוצרת גישה נגטיבית שלא רואה גם את היופי בשרירותיות של החיים אלא מתרכזת בשלילי.

כהמלצה ליומיום שלנו אינני ממליץ לתכנן מבצעים, השקות, ניסויים ואירועים מורכבים על פי העקרון שהדברים שיכולים להשתבש לא ישתבשו,  אלא כן לנסות לחזות מה יכול לא להסתדר ולהיערך להפחית את הנזק כמו שמרפי מייעץ. אם זאת יש לי שתי המלצות שיכולות להקל על החיים וההתנהלות בעולם כל כך אי-ודאי: האחת, בכל פעם שהדברים שיכולים להשתבש לא משתבשים עצרו לדקה ושימו לב לרגע הקסום הזה. תשומת הלב הראויה תעניק תחושת תגמול נעימה של אופוריה קלה שאנו זוכים לה בעת הישגם של דברים. ההמלצה השנייה היא שבכל פעם שדברים משתבשים זכרו שבחיים שלנו יש כל כך הרבה דברים שלא משתבשים ועלינו לקחת את אותם רגעים דפוקים בהשלמה ולא לייחס להם חוקיות אלא שרירותיות פשוטה, אותה שרירותיות של החיים שאנחנו כל כך מנסים לסדר ולארגן בחוקים. 

בשבילי חוק סרף לא באמת קיים, בדיוק כמו שחוק מרפי אינו קיים. דברים קורים בחיים, חלקם קורים לטובה (ביחס למה שצפינו), חלקם לרעה ולחלקם אין שום משמעות שניתן על פיה לסווגם כטובים או רעים. חלקם נראים בתחילה שהם לטובה ובדיעבד מסתברים כסתמיים ואף שלילים ולפעמיים הם באמת קורים לטובה. אנחנו נוטים ליחס לדברים משמעות ולנסות לסדר את החיים שלנו בסדר כלשהו, סדר שלא בטוח קיים ואם כן קשה מאוד לחזות אותו. עלינו לנסות לקבל את האקראיות והשרירותיות של חיינו ולהנות מכל אותם רגעים כשהדברים לא משתבשים וחלקם אפילו מסדרים טוב יותר ממה שציפינו. 

חוק סרף הוא טריגר לחשיבה, לא באמת חוק אמפירי. אשמח לקבל תגובות, הערות ורעיונות לשימושים בחוק לשיפור איכות החיים שלנו. 

שלכם, דני 

"אם אלוהים כל כך טוב למה הוא שולח לנו את הדבר"

בעיני רבים אחת התקופות היפות ביותר של המין האנושי היא ,תקופת הרנסנס.  מבחינות רבות הרנסנס מבשר את ראשית העידן המודרני במערב, זוהי תקופה המתאפינת בהתפרצות של עשייה ויצירה בכל תחומי החיים, באומנות, בשירה, במוזיקה, באדריכלות, במדעים, מקוריות ובעיקר קידמה. קידמה שהונעה על ידי אנשים, על ידי בני אדם. תקופה זו נולדה מתוך בוז והתנגדות לימי הביניים שקדמו לה, תקופה זו שללה כל מה שהזכיר את ימי הביניים והתנגדה להם. 

אחת היצירות שבישרו את המעבר מ"חשכת ימי הביניים" לעידן הרנסנס היה הספר "דקאמרון" של בוקצ'ו שאותו חיבר במאה ה-14 ובו מאה נובלות שחוברו על ידי עשרה מבני פירנצה שבורחים מהעיר בה משתוללת מגפת הדבר בזמן שפוקדת את צפון איטליה. וכפי שתואר : המוות שלט בכל מקום, היאוש פשט בכול וכפי שגובאני תיאר "וירבו המוני הגופות אשר בכל יום ויום וכמעט בכל שעה ושעה הובאו ערמות ערמות אל כל כנסייה וכנסייה, ואזל מקום לקבורה...". בוקצ'ו ממציא סיפור על עשרה צעירים וצעירות פלוראנטיים אשר רוצים להגיע למקום נידח, רחוק מהמחלות, רחוק מהערים, רחוק מהמוות, הם בחרו בחיים. 

ג'ון ויליאם ווטרהאוס, מסיפורי דקמרון, 1916

ההמצאה של בוקצ'ו גאונית- פתאום הוא ממציא עשרה צעירים וצעירות המתכנסים בווילה כפרית בכפר ליד פרינצה ומעבירים עשרה ימים בסיפור סיפורים שאינם עוסקים בדת,  אלא באדם, האדם הוא במרכז. בכל יום מתמנה אחד מבני החבורה למנהיג, קובע נושא, והוא וכל אחד מהאחרים מספרים סיפור אחד הקשור בו. בסך הכול סופרו מאה סיפורים, המהווים, לצד סיפור המסגרת, את הדקאמרון. בניגוד למה שניתן אולי היה לצפות מיצירה מימי-הביניים, היו אלה סיפורים אירוטים וחושניים למדי שלעגו בצורה בוטה לכנסיה, לכמורה ולדת הקטולית. הדקאמרון הפך להיות נפוץ בקרב האליטה והוא למעשה ספר הלידה של הרנסנס. ספר שנולד לאחר שלא היה מענה לשאלה "אם אלוהים כל כך טוב למה הוא שולח לנו את הדבר". כמרים ונזירים מתו בכל מקום ולא היה מי שייתן לכך תשובות ולאותו ריק נכנס בוקצ'ו וירה את ירית הפתיחה לחשיבה החופשית שהולידה את אחת מהתקופות היפות בהיסטוריה שלנו כמין אנושי והגיע לשיאה כמאה וחמישים שנה לאחר מכן עם יצירותם של אמנים אמנים כמיכלאנג'לו וליאונרדו דה וינצ'י

עכשיו נדלג שבע מאות שנה קדימה לישראל של 2012 שיש בה קצת רנסנס ולא מעט דברים אחרים. ישראל היא מקום של הרבה ניגודים שמכולם אני הכי מוטרד מתהליך ההתחרדות, החזרה בתשובה ותופעת ה"התחזקות" שפוקדת ציבורים רחבים.  בקצוות, אפשר לחלק את בני דורנו לשתי קבוצות - אלו אשר מתבוננים ואומרים לעצמם - וואוו, אנחנו בעיצומה של מהפכת המידע, משהו ענק קורה פה ואנחנו רוצים להיות חלק ממנו ואלו ה"מתחזקים" בדת שיודעים איך העולם הזה באמת פועל, אלו שנגעו באור האמיתי. הראשונים הם אותם אנשים אשר יוצרים את המציאות בו ישראל היא המקום השני בעולם אחרי הסיליקון-וואלי במספר חברות הסטארט-אפ והמועסקים בהייטק, אלה השותפים ביצירתה של מהפכת המידע ויוצרים אינסוף רעיונות מקוריים ויצירתים, אנשים פה מחברים אומנות ואופנה עם טכנלוגיה, מידע רפואי עם מכשירים ניידים, רהיטים עם אפליקציות ומה לא. אנשים אלו מקבילים לאנשי הרנסנס, שהיא התקופה הראשונה בהיסטוריה אשר הכירה בעצמה כעידן חדש ובניגוד לכל התקופות האחרות, העניקה לעצמה שם. התקופה העתיקה לא ידעה שהיא עתיקה, בוודאי ימי הביניים לא ידעו שהם תקופת ביינים בעוד שאנשי הרנסנס כן ידעו והכירו בגודל שעתם, הם ידעו שהם חיים בעידן של תחיה. בדיוק כמו אלו שיודעים שהם חיים במהפכת המידע והם נפעמים ממה שקורה כאן. ואם אתם מחפשים עוד אנלוגיה בין התקופת אפשר למצוא בין פטרוני האומנות כדוגמת משפחת מדיצי לתופעת ה"אנג'לים" - אותם משקיעים המאפשרים לאמני המידע לפתח ולהגשים את עצמם.

כאשר אני חושב על אותם ענקים שחיו בימי הרנסנס כדומגת מיכלאנג'לו, ליאונרדו דה וינצ'י  בוטצ'אלי ואפילו מקוואלי אני לא יכול שלא לחשוב על כל אותם גאונים בלתי ידועים שחיים בישיבות במאה שערים או בבית שמש שלעולם לא יזכו לפאר את המין האנושי בתגליות וביצירה שלהם כי הם לא יוצרים כלום ולא תורמים דבר להתקדמות המין האנושי ונפשם כנועה ותלויה בגחמות של איזה עסקן עלוב. חשבו איך העולם היה נראה עם אינשטיין, בוב דילן או פרויד היו חיים במאה שערים, מחשבה מפחידה, לא?

אנשי הרנסנס גילו את אמריקה, תחשבו על זה - גילו את אמריקה, הם היו בטירוף של לגלות את העולם, כי אז לא הכל היה מכתוב. ואם מדברים על מכתובים אז הם גילו את הדפוס, והסתכלו על הכוכבים עם טלסקופים. הם כתבו שירים, פסלו והמציאו גשרים ובנו סכרים להטות נהרות. הם בחרו בגורל של עצמם. 

אני די בטוח שהיו אנשים גאונים לא פחות מגאוני הרנסנס גם בימים שקדמו להם, הם פשוט חיו בסביבה לא מאתגרת, לא מעודדת- הסביבה המדכאת של ימי הביניים. כאשר אני חושב על אדם כמו סטייב ג'ובס, אחד מנציגיה הבולטים של מהפכת המידע - יש שיגידו מיכאל אנג'לו של דורנו, הוא בן של מהגר סורי, שאילו היה נשאר בסוריה, סטיב היה יכול להיות מגדל בצל מעולה, כי במדינה כמו סוריה לא נוצרים התנאים שבהם גדלים אנשים כמו פרדי מרקורי, מיכאלאנג'לו או סטיב ג'ובס. אלו אנשים שעושים את העולם שלנו נעים יותר, אסטתי יותר ומעורר השראה. מתנות כמו שהם נתנו לאנושות כבר לא נקבל מילד בן 15 הלומד עכשיו בישיבה בבני ברק. הוא גם לא יגלה תרופה לסרטן, הוא לא יכתוב שיר שיניע תנועת שחרור, הוא או אחותו לא יכתבו את תיאורית המיתרים המאוחדים או ילחינו אופרה חדשה שתנעם לאוזנם של מליארדי אנשים לדורות שיבואו. הוא לא יפתח זן חדש של תירס שגדל לו במדבריות וייצור חברה שתפרנס עשרות, מאות או אלפי משפחות. למעשה, הוא גם לא יוכל לבחור, בוחרים בשבילו וגם בוחרים בשבילו להאמין שהכל נבחר משמיים בשבילו.

גם מדינת ישראל נבנתה על ידי דור אשר שאל שאלה דומה לשאלה "אם אלוהים כל כך טוב למה הוא שולח לנו את..." (השלימו בהתאם לקונטקסט). דור שהיה לו משבר עמוק מאוד ביחסים עם אלוהים. דור שלא הבין איפה הוא היה כששרפו את האחים שלהם, את ילדיהם התמימים, את הוריהם הקשישים שכל ימים התפללו עבורו ועבדו אותו בנאמנות אין סופית. דור ששאל למה הרבי חולץ הישר מהגטו לברוקלין הנעימה כאשר אלפי חסדיו נותרים מאחור שגורלם היה ידוע בעוד שמחנך חילוני כמו קורצ'ק בחר אחרת כאשר ידע גם ידע מה גורלם של יתומיו. זהו דור שלא היה לו תשובות והוא גם לא חיכה להן יותר. הסבים והסבתות שלי, בני הדור שחוו מקרוב את השואה האמינו בבחירה החופשית, הם זכרו שהדרך האחרת משולה לדרכו של הצאן ההולך לטבח שבו הלכו קרוביהם לתאי הגזים והם נשבעו לעצמם שהם לא יתנו לזה לקרות. הם היו משוחררים מתלות בכוח עליון שידאג להם.

זה דור שבנה את המדינה, בנה תעשייה, מערכת חינוך מפוארת, הפריח מדבריות וניצח במלחמות. זה דור שהגנרלים שלו היו חדורי תחושת שליחות. אבל זו לא היתה שליחות דתית-מסטית, אלא אמונה שאין לנו אף אחד שייגן עלינו מלבדינו. גם לא בורא עולם שהכל קורה בדברו. הכל, חוץ מזוטות כמו שואה ודבר וזוועות אחרות המתרחשות במחזוריות של כל כמה עשרות שנים.  

עכשיו הרוחניות חזרה לאופנה והכל בידי שמיים כמו שבאירופה דור שניים אחרי הרנסנס נולד דור ששכח את ה"מות השחור" ואיפשר לנצרות להרים שוב את ראשה המכער. לחסל את החשיבה החופשית ואיתה את תקופת הרנסנס ולהוליד את האינקוזציה וזעוות אחרות כמו טבח ביהודים ובפרוטסטנים. כך גם היהדות המשיחית, העסקנות והאמנות הטפלות מרימים את ראשם ומבטיחים גאולה ושוללים את הבחירה החופשית, את היצירה, את החינוך למדע, טכנלוגיה וקידמה וכל אותם דברים שאפיינו את הפלא של הקמת מדינת ישראל.

מספרים לנו שפעם היינו מקום ראשון במבחני מדעים ומתמיטקה בעולם, היום אנחנו מקום לא משהו והמגמה נראת עוד פחות טוב. היום יש דור שלם שמשתטח על קברי צדיקים, זורק נרות ויש לו קמיעות נגד עין רעה. דור שהשפה שלו שזורה בביטויים כמו  "צדיק", "והכל מלמעלה" ו"זהו ממבחן בחיים הללו" ו"הכל קשור והכל מחובר" ו"לכל דבר יש סיבה" ושוב יש מישהו מלמעלה שדואג לנו. הכל בידיו ושוכחים את אותם שישה מיליונים שמתוכם מיליון וחצי ילדים קסומים שהלכו למשרפות או מתו מרעב ואף כוח בעולם לא התערב בעת גסיסתם הנוראית. בשואה לא היו ניסים, היום, בכל יום יש ניסים, אם תשאלו את הרנגטן, בכל יום הוא אישית אחראי על עשרות ניסים כי המזוזה שהוא מוכר היא משהו-משהו. כל התופעות הללו מתבטות בחלוקת תקציבים ומשאבים. האם זה יגיע לתלמידי ישיבות או לחינוך למדע וטכנולוגיה? ולצערי התשובה ידועה.

הרוחקניים החדשים ואותם מתחזקים לא זוכרים את אותם מיליון וחצי ילדים, כי הם לא הכירו אותם, זה משהו מהעבר, לא קשור אלינו. היום אנחנו "מחוברים", "מתחזקים", קשה לנו להאמין שאנחנו סתם חיים פה, שאין סיבה, שאין משמעות, שאין יד מכוונות, אנחנו רק צריכים להתחבר, להיות קשובים לעולם, להבין מה רוצים להגיד לנו ומה היעוד שלנו ובכך יותר ויותר אנשים מעבירים את האחריות מעצמם אל עבר כוח עליון שברא את העולם בשישה ימים ומאז הוא אחראי על כל מה שקורה פה, על הכל ואם הוא אדיש אז יש לזה סיבה. אבל האמת שהוא אדיש כל הזמן ואין שום הוכחה כי אכן מתקיימים ניסים בעולם אבל אם יש דבר כזה שנקרא אנטי-נס אז יש מיליוני אנטי-נסים ואני יודע על שישה מיליון כאלו לפחות שמתוכם מיליון וחצי ילדים. 

וזה נכון למקבלי החלטות וזה נכון למנהלים במשק ולקובעי מדיניות. אני חושש מגורל שבו נשקע. ממש כמו שהאינווקזציה השקיעה את ספרד למרות השפע האינסופי שזרם אליה מהארץ החדשה שלא יכל על חדלון הדת. היא שקעה כי מקבלי ההחלטות לא האמינו בקידמה והאמינו כי אלוהים אוהב אותם. רק צריך להתפלל אליו טוב יותר מעמים אחרים, בעוד שבאנגליה ובהולנד הכוחות שפעלו דמו יותר לימים של אחרי הדבר או אחרי השואה. הם שהביאו את תור הזהב למדינותיהם.

גם בספרד של אז היו לא מעט תלמידי ישיבות. יותר ממחצית מהאוכלוסיה הספרדתית למדה תורה והתפללה. כאשר אתם מסתכלים עשרים שנה קדימה, האם ישראל נראית לכם כמו משהו שדומה למודל של ספרד שהוביל לשקיעתה או למדינה שממנה פורצים מעצבי אופנה וסופרים, האם היא  מובילה את המחקר, המדע, הרפואה העולמית ויוצרת שפע לאזרחיה בדומה לחזונם של כמה מהאנשים שבנו את הארץ מבן גוריון ועד תעשיינים כעוזיה גליל, הורביץ, סטף ורטיימר ורות ארנון עד חתני פרס הנובל שאנחנו כל כך גאים בהם.

בכל פעם שמישהו אומר לי שהכל קורה לטובה אני חושב שבטח ממש עכשיו קורה משהו נורא בעולם והוא בטח לא לטובה: מישהי נאנסת, ילד מנוצל, מישהו נעשק או חלילה, משפחה על ששת בניה נמחצת למוות. אין בזה שום דבר שקורה לטובה, לא עכשיו וגם לא בחיים אחרים. זה לא תיקון וזה לא קשור למי שהתקין את המזוזות בביתם. אין טוב בילדה בת חמש שהחבר של אימא שלה מנצל אותה, אין בזה שום דבר טוב ואין בזה אלוהים. 

ולאלו שטוענים מי אני שאדע מה זה אלוהים. שזה משהו מטאפיזי, בלתי ניתן להגדרה או להמחשה. אני רוצה לומר להם שהם יכולים לנסות לערפל את ההגדרות בשביל לא לענות על שאלה פשוטה שכל ילד יודע את התשובה וכמוהו 80% מאוכלוסיית העולם, אשר יענו שהוא אותו ככוח עליון אשר: 1) ברא את העולם ו- 2) מאז הבריאה הוא הכוח האחראי לכל מה שקורה פה. ואם כולם אומרים שצבע "כחול" אז הוא "כחול", זה לא ממש משנה דעתו של הפסיזקאי שיסביר שהצבע המדובר הוא הכל, חוץ מכחול. אם כולם אומרים שזה כחול זה כחול ואם כולם אומרים שאלוהים שומר עליהם מלמעלה ויתגמל אותם על מעשים טובים, יעניש את הרעים ובטוח שימנע רוע מוחלט - אז זה האלוהים.  

והאם אני מאמין שיש תופעות על-טבעיות, שאנחנו לא יכולים להסביר? כן, אני מאמין. אני מאמין שיבוא יום והמדע ידע להסביר גם תופעות אלו, כמו שהוא יודע להסביר היום תופעות כמו ברקים ורעמים, ליקוי חמה ורעידות אדמה. כך הוא ידע להסביר יכולות וכוחות שעדין הם בגדר העל-טבעי, עוד נגיע גם לשם. כמו שדרווין ענה על שאלות קיומיות ועשה סדר בבלאגן בן אלפי שנים, כך גם יבוא הפיסקאי שידע להסביר תופעות מטפיזיות אבל זה נושא לפעם אחרת.

לסיכום, המטרה שלשמה כתבתי את הבלוג הזה היא לעודד חשיבה על תופעה שאותי מטרידה והיא תופעת ה"התחזקות" דווקא בקרב הקהל החילוני שמבוססת על אמונה בכוח עליון כגורם שמעורב בחיים שלנו ואם נעבוד אותו נכון אז הוא ידאג לנו. תופעה שמסכנת את ישראל כמדינה דימוקרטית ואני חושש שהגענו למסה קריטית של שימוש במונחים מסטיים בשפה וביום יום, כמו הכל קורה לטובה, ולכל דבר יש סיבה, ודברים לא קורים סתם, עין רעה, ומושגים נוספים שיוצרים תרבות שיחה שמובילה לתפיסת עולם שמובילה לשינוי פני החברה לחברה שמעבירה את האחריות מעצמה לידי כוח עליון. ולכן בחרתי לעשות אנלוגיה לתקופות שונות בהיסטוריה שמחזוריות זאת פקדה אותם ורצתי לגרום לחברי השונים לעשות חשיבה על מונחים של שכר ועונש ואיך העולם הזה מתנהל והאם הם רוצים לחיות בחברה בה לנשים אין מעמד שווה, לחיות בחברה מתבדלת, גזענית המצצמצת את גבולות הדיון והחיפוש כי זה מה שקורה בחברות בעלות צביון דתי.

חילוניות איננה ארון ריק, חילוניות נולדה מתוך תנועת הרציונליות והתפתחות המדעית שנולדו בעקבות תקופת הרנסנס, התפתחות המפות והטלסקופים, מתוך חקירה של אנשים לדעת ורצון להסיר חסמים.

ואלו ששואלים אותי אז במה אתה מאמין?  אני רוצה לענות כמו ג'ון לנון, "אני מאמין באסיה, באסיה ובי". אבל אני גם מאמין בבני האדם, אני מאמין שהעולם שלנו נעשה למקום טוב יותר, בו ביותר ויותר מקומות בעולם לנשים יש זכויות (למעט מקומות עם משטר דתי), בו אסור להכות ילדים, בו ישנה התערבות של כוחות בינלואמיים כאשר הרוע המוחלט מחליט להשתלול שוב, בו מגלים תרופות שחוסכות סבל מאנשים רבים, אני מאמין בקדימה וברפואה, אני מאמין באדם ואני מאמין שיש לפעול להסיר שרשרות וכבלים מבני האדם ולתת להם להתפתח ולחיות בחברה הוגנת וצודקת שמאפשרת להם להגשים את הפוטנציאל שבהם.