חוק סרף

אתחיל בסיפור יומיומי פשוט למדי: כאשר אסיה אשתי סיימה את הפוסט דוקטורט שלה בקליפורניה והגיע הזמן לחזור לארץ, החלטנו לעשות מסיבת פרידה מכל האנשים שאהבנו. הזמנו כמאה וחמישים איש, קנינו משקאות, כיבוד וכלי הגשה וארגנו מוזיקה לפחות לשלוש שעות (יותר נכון בקשנו מחברים שידאגו לזה). אך כשהגיע מועד המסיבה ואנחנו כבר מחוץ לבית גליתי ששכחתי את האוכל וכלי ההגשה, כובעים לחברים של בתי אנה ועוד כמה דברים בבית הזמני שאותו שכרנו לשבועיים האחרונים שלנו בקליפורניה. בחיפוש מהיר אחר המפתחות התברר שאורי בנינו בן ה 11 היה האחרון שיצא מהבית. אלא שאורי נעל את הבית כשהמפתחות עודנן בפנים (זה מסוג הבתים שיש להם דלק שנטרקת), הוא בכלל חשב שהמפתחות אצלי. מפה הדברים יכולים להסתבך לא מעט: אין לנו מפתח נוסף, זה לא הבית שלנו, בלתי אפשרי להיכנס אליו דרך החלונות היות והוא מוגן מפני פריצות שקורות בלי סוף בקמפוס, השעה היא רבע לחמש - בעוד רבע שעה מתחילה המסיבה, האורחים כבר מגיעים, אין לי כלי הגשה, אין אוכל, אין לי את הכובעים לאנה ולחברים שלה, אין לי את המצלמה האוהבה שלי ובשבת בערב קשה לאתר את האחראי בקמפוס שאותו אנחנו בכלל לא מכירים וגם אין לנו מושג מאיפה להתחיל לחפש אותו. 

כאן נכנס חוק סרף לפעולה. חוק סרף הוא מאוד דומה לחוק מרפי אבל הפוך לגמרי ועיקרו - לא כל מה שיכול להשתבש אכן משתבש! ובכן אורי שלי נדרש לנעול את הבית, את הדלת הקדמית והאחורית. על פי חוק סרף, הסיכוי שאורי ינעל את שתיהן הוא לא ודאי בכלל וכך מצאתי את עצמי הולך לבדוק האם ניתן לסמוך על חוק סרף או יותר נכון על אורי שלי, ומכיון שהגעתי חדור אמונה בצדקת החוקיות של סרף (שאת האיש שהחוק קרוי בהשראתו אציג מאוחר יותר) הבית אכן חיכה לי פתוח. מחשב המק האהוב שלי מחכה על השולחן ודורש את עלבונו שאף פורץ לא בא לקחת אותו, כמהו הארנק, הדרוכנים והכסף שהכנו לטיול ולצידם הציוד הנדרש לעשות מסיבה טובה. בדרכי חזרה למסיבה עם בתי-חברתי כששללנו בידינו ולא בידי פורץ הקמפוס, מצאתי את עצמי מסביר לה את עקרונות החוק שמחייבים אותנו לעצור ולהתרווח על כל אותם מקרים שבהם דברים שיכלו להשתבש לא השתבשו.

מרים כוסית עם חברתי בתי לאי-השתבשותם של הדברים 

חשבו לעצמכם כמה גרוע היה יכול הערב להשתבש אילולא הייתי קופץ לבדוק אם הבית נשאר פתוח מאחור, כלומר מסתמך על חוק מרפי שבטוח הבית נעול, ובזמן הזה היה הפורץ שמטיל את איימתו על תושבי השכונה מבקר אצלנו, לוקח לנו את כל המחשבים, את הכסף שהוצאנו לטיול ואת תיק הדרכונים. לא רק המסיבה היתה משתבשת אלא טיול שחשקנו בו כל כך הרבה זמן, קבצים ועבודות שלא גובו ולא ניתן היה לשחזר, ועוד כמיליון אירועים שאני לא יכול בכלל לעלות בדמיוני, או אולי לא רוצה. 

אבל ביננו, מי שם לב כשהדברים לא משתבשים? אנחנו שמים לב ונעצרים לחשוב רק כשהדברים כן משתשבים. כמה פעמים לא ביצענו עצירה מוחלטת שהגענו לצומת עם תמרור אדום או התעלמנו מקיומו של מעבר חציה? אם יצאנו לצומת ושום שוטר לא ערב לנו בפינה או איזה זקנה עם עגלה לא מחליטה בדיוק לחצות את הכביש, שום דבר לא קורה, שום דבר לא משתבש, החיים שלנו ממשיכים בדיוק באותו נתיב נוח ומוכר. כמה פעמים בחיים אנחנו מאחרים לפגישה חשובה וממש מול בית המשרדים בו אמורה להתקיים הפגישה מתפנה לה חנייה שמונעת מעוד דבר להשתבש? אנחנו עולים לפגישה ולא עוצרים לשים לב לאותו רגע בו הדברים לא שלא השתבשו אלא הסתדרו לטובתנו.  חשבו שיכול להיות שאילו לא הינו מאחרים משאית דוהרת היתה פוגעת בנו כמה שניות קודם באותה צומת שחצינו ולא שמנו לב לקיומה ובזמן שחצינו אותה 40 שניות אחרי שמשאית לא עצרה באדום חצתה אותה ולא פגעה בנו. 

בחיי היומיום שלנו יש אירועים רבים שאכן משתבשים אבל נראה שאנחנו נוטים לשים לב אליהם הרבה יותר מאשר לכל אותם אירועים שבהם דברים שיכולים היו להשתבש לא משתבשים. עד כדי כך שאנחנו כמעט ולא עוצרים לראות אותם. יש בנינו כאלו שאף מפתחים גישה נגטיבית שמובילה אותם להאמין כי הם תמיד נדפקים ולהם תמיד ישתבשו הדברים וחוק מרפי עבורם הוא חוק טבע ודאי, כמו חוקי ניוטון לפחות. 

אז מי זה סרף שחוק סרף קרוי על שמו? סרף הוא בשמו המלא - מורן סרף, חבר יקר, חוקר מוח שאת הדוקטורט שלו קיבל מאוניברסיטת קלטק (Caltech) בקליפורניה על חקר תודעה, קבלת החלטות ובחירה חופשית. הוא הראשון שגרם לי לעצור ולחשוב על חוסר תשומת הלב שאנחנו נותנים לאותם אירועים בחיינו שלא משתבשים והוא, בניגוד למרבית האנשים שאני מכיר, נוטה להאמין שלדברים יש נטייה דווקא כן להסתדר. יש בחשיבה מסוג זה משהו מקסים. כך קרה שפעם נסענו מורן ואני לפגישה חשובה והיה ברור שאנחנו מאחרים. למעשה כבר איחרנו כאשר מורן החליט שהוא רוצה לנסוע שלא בדרך המהירה אלא בדרך הרבה יותר יפה לטעמו.  בעוד אני מוטרד מהאיחור הסביר לי מורן  שמכיוון שאנחנו כבר מאחרים עדיף לפחות לנסוע בדרך היפה יותר ובכלל הוא מניח שעוד מעט יתקשרו ויתנצלו על העיכובים. בעודו מסביר את גישתו (שלי נראתה הזויה לחלוטין), צלצל הטלפון ומעבר לקו הסבירה לנו אנדי מזכירת המחלקה שהיא מתנצלת והפגישה נדחית בעוד 30 דקות, שזה בערך הזמן לו נזקקנו כדי להגיע בזמן. אגב,  הדרך של גבהות בל-אר שמורן רצה להראות לי אכן היתה הרבה יותר אסתטית מהכביש הראשי.

כן קרה שחשבתי שמן הראוי לקרוא לחוק האנטי-מרפי חוק סרף ולא אנטי-מרפי. בכלל, לתת שם נגטיבי למשהו שהוא חיובי כמו חוק סרף נראה לי לא נכון. אלו ממכם שמכירים את מורן סביר להניח שמסכימים איתי שהשם לחוק ההפוך ממרפי ראוי להיקרא על שמו. יותר על מורן ניתן ללמוד בסרטון הבא: 

http://www.youtube.com/watch?v=h8PZ4oGLK90&playnext=1&list=PL4DB9C4EA92195666&feature=results_video

מחקרים בתחום המוח נוטים להגדיר את המוח שלנו כמכונה שעוצבה במשך אלפי דורות לנסות לחזות מה צפוי לקרות. המוח הוא אם כן  מכונת ניבוי, האם זה עמית או טורף, האם זה טוב או רע, האם אני צריך לברוח או להתחבא או אולי הכי טוב יהיה לתקוף, האם זה משהו שאני מכיר כבר, האם זה משהו שאני יכול לחזות איך הוא יגיב, ינהג וכו. המוח זקוק לסדר דברים במגירות ועפ"י עקרון זה פועל גם חוק מרפי - הוא קובע לנו סדר וחוקיות. הסדר וחוקיות שקובע חוק מרפי לא בהכרח קיימים ולכן חוק מרפי הוא לא יותר מאמיתה שמתאתרת רגע מסוים בו דברים משתבשים. קבלתה של אמיתה זו כחוק יוצרת גישה נגטיבית שלא רואה גם את היופי בשרירותיות של החיים אלא מתרכזת בשלילי.

כהמלצה ליומיום שלנו אינני ממליץ לתכנן מבצעים, השקות, ניסויים ואירועים מורכבים על פי העקרון שהדברים שיכולים להשתבש לא ישתבשו,  אלא כן לנסות לחזות מה יכול לא להסתדר ולהיערך להפחית את הנזק כמו שמרפי מייעץ. אם זאת יש לי שתי המלצות שיכולות להקל על החיים וההתנהלות בעולם כל כך אי-ודאי: האחת, בכל פעם שהדברים שיכולים להשתבש לא משתבשים עצרו לדקה ושימו לב לרגע הקסום הזה. תשומת הלב הראויה תעניק תחושת תגמול נעימה של אופוריה קלה שאנו זוכים לה בעת הישגם של דברים. ההמלצה השנייה היא שבכל פעם שדברים משתבשים זכרו שבחיים שלנו יש כל כך הרבה דברים שלא משתבשים ועלינו לקחת את אותם רגעים דפוקים בהשלמה ולא לייחס להם חוקיות אלא שרירותיות פשוטה, אותה שרירותיות של החיים שאנחנו כל כך מנסים לסדר ולארגן בחוקים. 

בשבילי חוק סרף לא באמת קיים, בדיוק כמו שחוק מרפי אינו קיים. דברים קורים בחיים, חלקם קורים לטובה (ביחס למה שצפינו), חלקם לרעה ולחלקם אין שום משמעות שניתן על פיה לסווגם כטובים או רעים. חלקם נראים בתחילה שהם לטובה ובדיעבד מסתברים כסתמיים ואף שלילים ולפעמיים הם באמת קורים לטובה. אנחנו נוטים ליחס לדברים משמעות ולנסות לסדר את החיים שלנו בסדר כלשהו, סדר שלא בטוח קיים ואם כן קשה מאוד לחזות אותו. עלינו לנסות לקבל את האקראיות והשרירותיות של חיינו ולהנות מכל אותם רגעים כשהדברים לא משתבשים וחלקם אפילו מסדרים טוב יותר ממה שציפינו. 

חוק סרף הוא טריגר לחשיבה, לא באמת חוק אמפירי. אשמח לקבל תגובות, הערות ורעיונות לשימושים בחוק לשיפור איכות החיים שלנו. 

שלכם, דני