משמעות הגינה

האנתרופולוגיה יוצאת מנקודת הנחה שכדי להתקיים בעולם, האדם חייב לתת לדברים משמעות וחלק מתפקדיה זה לחקר כיצד אותה משמעות נוצרת ומשתנה דרך התבוננות בקשת רחבה מאוד של תופעות – אוכל, מיניות, פוליטיקה, דת, רפואה, אמנות, תפיסות של עצמי, רגשות, כלכלה, זהויות, בתים, צריכה, ועוד… בעבודה זו הנעשת במסגרת הקורס ׳בונים בית ותרבות׳ ארצה לבחון את המשמעות של הגינה בחיינו. 

בית הינו מרכיב חשוב בזהותו של אדם, הבית נוצר משמעויות עמוקות וצורותיו השונות משורשות בתרבותנו. הקשר בין בית וזהות עולה בעבודות רבות באנתרופולוגיה וזוכה להתייחסות בכל הזרמים התאורטיים בה, בין אם זה בחברה המערבית, בין אם זה בעבודות בחברות שאינן מערביות ובבית ימצאו האנתרופולוגים סמלי מפתח רבים כפי שעולים בעבודתו של קליפורד גירץ - ׳הערות על קרב התרנגולים הבאלינזי׳, בה הוא נכנס לביתי התושבים ומתעד פרטים מחיי היומיום של התושבים באי והתייחס לבית כטקסט תרבותי שעוזר לו ׳להיכנס לשדה׳ (גירץ, 1958). דוגמאות נוספות ניתן לראות הן בעבודתו של בורדייה שחקר את מבנה הבית הקבילי בהיותו קצין צרפתי באלג'יר, את תפקידיו, סמליו והמשמעותיות התרבויות שעולות ממנו (קלוש וחתוכה, 2005). בית הוא רעיון, הוא הרבה מעבר להיבט הפיזי שלו, הוא מקום בו בני המשפחה חולקים את חייהם המשותפים בין אם הם רוצים בכך או שלא, זה המקום אליו הם חוזרים (Hareven, Tamara K, 1991) ובעבודות מאוחרות של מרי דאגלס היא ניסתה לתת מענה אנתרופולוגי לשאלה ׳מהו בית?׳, הסבר שעוד נעסוק בו בסקירת הספרות ובדיון. 

דאגלס, אשר הושפעה מעבודותיו של לוי שטראוס, שבחיפושיו אחר המשותף לכל התרבויות בעולם הגיע למסקנה שהמשותף זאת החשיבה הבינרית, חשיבה בניגודים, שאנחנו מטילים סדר בעולמנו דרך חלוקה בינרית - שמים וארץ, טוב רע, יום לילה, שחור לבן, גבוה-נמוך, עולה ויורד, וכו׳ (Lévi-Strauss,1973). דוגמה לחלוקה בינרית בבית ניתן לראות בעבודות של כל החוקרים, בין אם זה גירץ, בורדייה, דאגלס ואחרים בו הם מזהים את התפקידים השונים של החללים, ההפרדה בתרבויות מסוימו בין אזור הורים מאזור הילדים, של השטח הפרטי מהציבורי, הפנים מהחוץ וכו׳ (דאגלס, 1999, גירץ, 1958, Hareven, Tamara K, 1991 ואחרים). 

  עבודה זו, שהתחילה בניסיון לפתח את הרעיון הבינארי של הפנים-חוץ ולחקור את המשמעויות של מה שבבית ומה שמחוצה לו, קיבלה תפנית כאשר התחלתי לראיין מתכננות ומקימי גינות ומצאתי שהגינה ממלאה לאנשים משמעות בלתי צפויה ממה שהערכתי שנכנסתי לשדה, ולה משמעות נסתרת המתכתבות עם רעיון ה׳הטרוטופיה׳ של מישל פוקו. לשיטתו של פוקו, אם המרחב האוטופי אמור לייצג אידיאל לשלמות ותקינות אז המרחב הטרוטופיי אמור לציין את אי התקינות, את היציאה מהסדר החברתי הנכון. מרחבים אלו שונים מהותית מהמרחב ה-'רגיל' המקיף אותם, אך עם זאת, בו-זמנית, הם משקפים ומאתגרים אותו כל העת ולמרחבים אלו ישנם תפקידים הן ברמת החברה והן ברמת הפרט (Foucault, 1967, page 20). כפי שאציג בהרחבה בסקירת הספרות, פוקו לא השלים תמונה סדורה להצגת הרעיון הטרוטופי והתייחס בעיקר למרחב זה כדיאלקטי למרחב המאפשר משטור, מרחכ המרחיק את השונה/הלא-רצוי ובכך מקרב את הסיכוי לחברה אוטופית, מסודרת, תקינה בכל אותם מרחבים יום יומיים שהוא לא חלק מהם. חלק מהדוגמאות שמביא פוקו מציגים מרחבים הפוכים מ׳הסדר הטוב׳ כמו בתי מרחצאות, בתי בושת, אולמות הימורים, רכבות נעורים בהם התאפשרו התנהגויות שאינן מקובלות בחברה אבל חיוניים לקיומה (Foucault, 1967). 

באופן קצת מפתיע, מזהה פוקו את הגינה כבעלת תפקיד הטרוטופי, דיסוננס ביחס ליתר הדוגמאות שהוא מביא, דיסוננס שעוד ננסה ליישב, ובמילתיו של פוקו: ״יתכן כשהדוגמה העתיקה ביותר של הטרוטופיה היא אולי הגן. אסור לשכוח שבמזרח היו לגן  יצירה מפתיעה שכיום בת כאלף שנים - משמעויות עמוקות מאוד, וניתן לומר שכמו שהיו מונחות זו על גבי זו״ (Foucault, 1967), רעיון זה הוביל אותי לחקור האם גם בתרבות הנוכחית, הגינה משמשת עבור בעליה סוג של ׳מרחב אחר׳, כמקום שאינו רק פיסי אלא מקום מושפט, תודעתי עבור בעליה. 

 נקודת הראות האנתרופולוגית על ה”בית":  על הקשר בין בית וזהות, על התפיסה של הבית ועל  הקשר העמוק בין הבית לתרבות המקומית נעשו עבודות שדה רבות עסקו בניתוח הבית, חלוקתו, הפונקציה שהוא ממלא בחיי המשפחה, וחלוקת התפקידים במשפחה כפי שתיאר בורדייה בחקר ׳הבית הקאבלי׳: ״הגבר הוא המנורה שבחוץ, האישה המנורה שבפנים״ היררכיה בין בני הבית, אזורים בהם ישנים, אזורים בהם מקיימים יחסי מין, ומערכות היחסים שמנהלת המשפחה עם הסביבה והקרובים, על הדרך בה החלל משפיע על החיים בו ועל אורחות חייהם  (1958,Bourdie), ועל האופן בו דיירי הבית מעצבים אותו כך שיענה על צורכיהם הפונקציונליים, החברתיים והרוחניים, וזה כולל את האופן בו הם מגדירים את עצמם (1988,Miller). גסיקה ליינוויבר מציגה שלוש גישות באנתרופולוגיה לניתוח הבית (2009,Leinaweaver). הגישה המוקדמת התמקדה בפרסונליזציה של הבית, תרבויות בהן הבית מקבל יחס כבעל סוכנות (Agency) ואף כחלק מהמשפחה, היחס אל הבית מגושר דרך טקסים ומערכות סימבוליות, למשל כמו במאמרו של דניאל על בניית בתים בכפר טאמילי (1984, Danie). גישה אנתרופולוגית נוספת רואה את הבית כמוצר צריכה Common good),) ומתייחסת להיבט המטריאליסטי של הבית, לחישובים הכלכליים שהדיירים מבצעים ולמשאבים שהבית דורש, עיצובו, הבחירה בו ולא באחר, השכונה בה הוא ממוקם, יחסיו על בתים אחרים, הבחירה העיצובית, בחירת הרהיטים, המוצרים וכמובן עיצובה של הגינה הם כולם מרכיביים המנותחים גם דרך הפריזמה הצרכנית והמשמעות של החלטות. דאגלס מתייחסת לתפקידים  שונים של החללים, ואת תפקידם כחלק מההצגה של בעלת הבית כלפי אורחים  (דאלגס, 1999). הצגה זו של הבית מתכתבת עם רעיון ׳ההצגה העצמית׳ של גופמן (1978) הרעיון של הצגת העצמי בתור מערכת התשדורות של הפרט, בין אם זה מרצונו או שלא מרצונו, בן אם במודע או שלא, מעביר הפרט לחברה מידע עליו. מידע זה, שנגזר מהתנהגות, לבוש, סטריאוטיפים, שפה וכד'  עוזר לחברה לבנות הגדרת מצב ומאפשר לדעת מראש מה מצופה מהפרט ומה מצופה מהם ע"י הפרט באינטראקציה ספציפית (Goffman, 1978).

  במחקר האנתרופולוגי, משמש הבית לא אחת כשער בו יכולים החוקרים להיכנס לשדה, לזהות סמלי מפתח מרכזים בתרבות אותה הם חוקרים. בנוסף, עשוי מרחב זה לחשוף את מערך הכוחות, מה חשוב לבני הבית להציג ומה הם בוחרים להסתיר, יחסי הגומלין בין הדיירים, בינם לבית שכניהם ועוד. לכך יש דוגמאות רבות בספרות, ממקומות שונים בעולם, ביניהן:  מחקר של תרבות המגורים באנגליה הוויקטוריאנית כפי שהוצג בסרט ״The Victorian House ״ (1987, VCV330), קבוצות מהגרים ממקסיקו החיים בארה״ב (Pader, J. E. 1993), או ביקור בבית "הבית הקאבילי" שעולה  בעבודתו של פייר בורדייה (1958) ובקרב קבוצות ציידים לקטים בהם הבית נוצר מחומרי גלם שנאספו מהסביבה הקרובה וכך הבית נבנה תוך מספר שעות, כפי שניתן לראות בסרט ׳Baka: people of the rain forest׳ (BBC, 1980).  

כאשר הגבולות בין פנים לחוץ, וההבדלים בין מה שבתוך הבית שרק נבנה למה שמחוץ לו כוללים פרקטיקות המבדלים בין השנים.

פנים, חוץ, בינריות וסטרוקטורליות:

  לוי שטראוס, אבי הסטרוקטורליזם במדעי החברה, אשר בחיפושיו אחר המשותף בשורשי החשיבה האנושית הגיע להבנה כי הדבר המשותף לכל בני התרבות היא החשבה הבינרית: שמים וארץ, טוב רע, שחור לבן, אנשי ההר ואנשי השפלה, יוצא ונכנס, פנים וחוץ ועוד ועוד. זאת הדרך שאנחנו מטילים סדר בעולמנו ומתקשים לקבל מצבים ביניים. הבינריות מתגלמת בתבנית הופכית, שקטביה הם חלק בלתי נפרד משלמות אחת (Lévi-Strauss,1973). רעיון זה מתחבר לעבודה זו בהקשר של פנים וחוץ, דברים שאנחנו עושים בבית ודברים שאנחנו עושים בחוץ. או בדרך ההנגדה, דברים שאנחנו לא עושים בבית ודברים שאנחנו לא עושים בחוץ כמו ׳לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ׳. ואם נגעתי ב׳לכלוך׳ אז אי אפשר בלי ממשיכת דרכו של לוי שטראוס, תלמידתו האנתרופולוגית הבריטית מרי דאגלס, שניסחה בספרה "טוהר וסכנה" (1966) את הלכלוך כתופעה תרבותית, ולא פיזית, של חריגה מהסדר הקיים. גם את המרחב אנחנו מחלקים באופן בינארי, יש את החללים השייכים להורים ואלו של הילדים, חללי עבודה וחללי פנאי, חללי דיירים ואלו של האורחים.  בספרה ׳The World of Goods׳ שראה אור בשנת 1996 מנסה מרי דאגלס ביחד עם הכלכלן הבריטי בראון אישווד (Baron Isherwood)  לענות מזוויות ראיה אנתרופולוגית על השאלה למה אנשים צורכים? בספר זה מתייחסת דאלגס לבית כאלמנט של זהות, חלק מהביטוי העצמי שלנו, היא מביאה כדוגמה את הבחירה של בעלת הבית: ״…את מי היא רוצה להכניס לביתה? איזה חללים בבית מורשים להצגה בפני זרים, מה היא מציע לאורחים מבחינת שתיה, אוכל, מוזיקה, באיזה תדירות מסכימה בעלת הבית להזמין אנשים לביתה?” (page 37 ). שאלות אלו מתכתבות עם הרעיונות הקודמים של מרי דאגלס על החלוקה הבינרית, מה בבית ומה בחוץ, מה מציגים לאורחים ומה לא? איזה חללים פתוחים בפני האורחים ואלו לא? רעיונות אלו הם המשך של משנתה הסטרוקטורלית, הבינרית בה בני האדם מסווגים את עולמם לקטגוריות. לשיטתה של מרי דאגלס גם״ ״…בבחירת הבית, גודלו, השכונה בו הוא נמצא, המרחק ממקום העבודה של בעליו״ (page 68), כל אלו הם דוגמאות לחשיבה הקטגורית-בינרית שממנה היא יוצאת לשדה בחיפוש אחר המשמעויות והיחסים החברתיים.  

במאמר מאוחר יותר של דאגלס משנת 1991, ׳The Idea of a Home: A Kind of Space׳, היא מנסה לתת הסבר אנתרופולוגי לשאלה מהו בית? בראשית דבריה דאגלס מסבירה כי בית הוא לא ׳מה?׳ או ׳איך?״ אלא ״איפה?״ שבית ממוקם במרחב הפיזי. להבנתה, הבית הוא לא בהכרח המקום הכי בטוח עבור דיריו, ישנם מקומות יותר בטוחים. למשל תפיסת הבית כמקום בו יהיו הכי בריאים, על אף שייתכן שבבית חולים מובטח להם להיות יותר בריאים. או שלא מובטח שהבית זה המקום הכי נוח, סביר להניח שבבית מלון הם ימצאו נוחות גבוה יותר. אם ככה אז מהו הבית? בראייתה, הבית הוא מכלול רוטינות ושיגרה קבועה. כך שהבית הוא לא רק מרחב (׳space׳) אלא גם דבר המובנה בזמן, הוא חלק מהסנכרון של סדר היום (עמ 289). לפיכך, הוא ממלא מספר תפקידים עבור דיריו, הוא מקום מארגן, מתאים את עצמו לעונות השנה, הוא מרחב המאחסן זכרונות, ובוא בעת חוזה פני עתיד, ובמידה מסוימת הוא מרחב דיקטטורי, יש בו אלמנטים ממשטרים, מה שמייצר שני כוחות הפועלים בו, כוח התגובה למשטור המתבטא ברצון לפרוץ גבולות ובאותו עת הוא גם מקום של נוסטלגיה   (Mary Douglas, 1991).  אומנם באופן לא מפורש דאגלס טוענת זאת אבל דוגמא שהיא מביא ממחישה את הרעיון שאותו משטור שמאפיין את הבית מאבד מכוחו כאשר דיריו מבלים בגינת הבית, שם החוקים מטשטשים. ב ׳The Idea of a Home: A Kind of Space׳ היא מציגה את בית כמקום ממשטר ואת הגינה כמקום בו הגבולות נפרצים . דאגלס אומנם לא אומרת במפורש שזהו אחד מפקידי הגינה אבל היא מתיאור אנתנוגראפי של האנתרופולוגית  Essays Colette המתארת כיצד אם המשפחה יוצאת לגינה, קוראת לילדיה להיכנס לאורחת ערב ושהם לא משתפים איתה פעולה, הם אולי על העצים, משחקים, קוראים, או מתחבאים בלי נכונות להשיב לה: 

״In one of her autobiographical essays Colette describes her mother coming into the garden and calling: Where are the children? No answer. They are up in the trees, stretched out in the boughs, or curled up in the grass, in me stable, hiding, sleeping, reading. She gets no answer, and her disregarded call bespeaks the weakness of that home shortly to be disbanded  (page 68)״

הגן כהטרוטופיה:

בעבודה זו ננסה לפתח את הרעיון שהגינה היא מרחב בעל משמעות עמוקה ונסתרת עבור בעליה, היא משמשת כמרחב קטגורי שאותו זיהה פוקו כהטרוטופיה. פוקו קובע שהמרחב הטרוטופיה מהווה תנאי לקיומם של חיים חברתיים. באמצעותו מאבד ההמון הסתמי את צורתו המגובבת ומתעצב בדמותה של חברה בעלת הבדלים, גוונים והיררכיות הנרשמים בצורת יחידות סגורות של מרחב וזמן. יחידות אלה הן חלק מהמרחב החברתי, אך הן נבדלות ממנו באופנים שונים. המוזיאון, בית המשוגעים, הארכיון, בית הסוהר, היריד או הרכבת – כל אלה חלק מההטרוטופיות שפוקו מתאר בהרחבה בספריו השונים כמו "תולדות השיגעון בעידן התבונה" או "לפקח ולהעניש”. הגן, הן כמקרה ציבורי חברתי והן כמקרה פרטי הוא מרחב שבא לשרת מרחב מחייה בו הפרט והכלל מוצאים בו מרחב משלים שאינו חלק מהסדר היום יומי. ב״הטרוטופיה - על מרחבים אחרים״ כותב מישל פוקו: ״חיינו עדין נשלטים כנראה על ידי מספר ניגודים שבהם איננו יכולים לגעת, שהמוסדות והפרקטיות שלנו עדין לא העזו לפגוע בהם: מדובר בניגודים שאנו מקבלים כמובנים מאליהם למשל בין מרחב פרטי למרחב ציבורי, בין מרחב המשפחה למרחב חברתי, בין מרחב תרבותי למרחב שימושי, בין מרחב פנאי למרחב עבודה, כל המרחבים הללו עודם חדורים בקדושה עמומה״  (פוקו, 1982: עמ 11). דוגמה ישראלית ל׳מרחב אחר׳ שכזה יכול לשמש גן העצמאות בתל אביב, בספרן של רחל קלוש וטלי חתוקה (עורכות) / תרבות אדריכלית: מקום, ייצוג, גוף שראה אור בשנת 2005 הן מקדישות פרק למחקרים שנערכו על הקשר בין מרחב למגדר, בין מרחב להומוטופיה ובו הן מציגות את הפעילויות המתרחשות בגן, יחסי הגומלין ומזהות אותו כמרחב האחר עליו התייחס פוקו, במרחבים ההטרוטופיים משהיים, מנטרלים, או מהפכים את מכלול היחסים שדרכם ניתן להצביע עליהם, לשקף או לחשוב אותם (שם, עמ 11). מבחינתן של העורכות, תפקידו של גן העצמאות ׳כמרחב קווירי׳ מאפשר ליתר העיר לתפקד כהטרוסקסואלית (עמ 292). 

דוגמה אחרת לגמרי שאותה ממלא הגן ועונה להגדרה הטרוטופיה מביא פוקו עצמו שזיהה את תפקידו של הגן כ׳מרחב האחר׳, וכך כתב בספרו: ״…יתכן כשהדוגמה העתיקה ביותר של הטרוטופיה היא אולי הגן. אסור לשכוח שבמזרח היו לגן - יצירה מפתיעה שכיום בת כאלף שנים - משמעויות עמוקות מאוד, וניתן לומר שכמו שהיו מונחות זו על גבי זו. הגן מסורתי של הפרסים היה מרחב מקודש שנדרש היה להיכנס בתוך המלבן שלו ארבעה קצוות המייצגים את ארבעת קצווי תבל, עם מרחב נוסף, מקודש יותר מאחרים, שהיה במרכז הטבור, טבור העולם הניצב במרכזו. כל צמחיית הגן צריכה הייתה להתפזר במרחב זה, במקרוקוסמוס אלו היו השטיחים, העתקים של הגנים. הגן הוא שטיח שהעולם כולו מתכנס ומבטא את שלמותו הסימבולית הגן הוא החלק הקטן של העולם וגם העולם בכוליותו. מראשית העת העתיקה הגן הוא סוג של הטרוטופיה מאושרת השואפת לאוניברסליות״. (שם: 20).  

פוקו בוחר להתייחס לגנים הקדמונים במזרח הקדום, בפרס, ואכן נמצא בספרות שגנים אלו, על צורתם והעקרונות המנחים שבהם היוו השראה לגנים שהתפתחו בעקבותיהם באירופה, בהודו, ובשאר חלקי העולם. לא רק צורתם התפשטה אלא גם הרעיונות הרוחניים שהתפתחו סביבם. דוגמה לכך היא בקיומה של המילה האנגלית ״paradise״, שמשמעותה ״גן עדן”. מילה זו היא פשוט תעתיק של המילה הפרסית העתיקה pairidaeza ,   שזהו גן מוקף חומה. מילה זו נפוצה בעזרת היווניים, ששמעו אותה לראשונה ב- 401  לפנה"ס בקרבותיהם עם הפרסים.  לפי היסטוריונים יוונים, המלך הפרסי לא רק לוחם אלא מבלה רבות בגינה שלו שם היא מלאה כל טוב הארץ ואיננה תלויה בעונות השנה. הגן הפרסי, שהתגלה ליוונים ומאוחר יותר לרומאים היה מקור להשראה של הגנים שהחלו לצמוח ברחבי אימפריות אלו ושמרו על הרעיונות של הגן הפרסי הנוטעים עצים מכל קצוות העולם. בפרס, הגנים לא היו נחלתה של האריסטוקרטיה בלבד אלא גם בקרב האדם הפשוט, נמצאו עדויות רבות על קיומם של גנים בחצרות הבתים (Moynihan, Elizabeth B, 1979).  

הגן בתרבות ובאתוס האנושי:

הגן מושרש עמוק בתרבות האנושית, גן עדן הוא אחד המיתוסים העתיקים של האדם. מאז ראשית ההיסטוריה של בני האדם, ככל הנראה עוד מהתקופה הפרהיסטורית כאשר עדויות מראות כי לפריטים  בהן הובטח חיים שלאחר המוות ב ׳גינת נצח׳. זהו רעיון כמעט אוניברסלי בחוויה האנושית, תפיסה זו של גן-עדן שבו אדם מתעלה מעל המצב האנושי השברירי שלו והאמונה במיתוס זו מפחיתה את הכאב של החיים והפחד מהמוות. הדימוי של מקום מושלם ושלום ושפע נצחיים יכולים לעשות קיום זמני קשה ומשמעותי והטבע החולף שלה לדבר שניתן לקבלו (Moynihan, Elizabeth B, 1979)

במיתוס הבריאה מסופר לנו שאלוהים מסיים את מלאכתו ועוד בטרם הוא יוצר את חווה שתהיה ׳עזר לאדם׳, הוא יוצר את גן עדן, הוא לא בורא את הגן כפי שברא את העולם כולו, אלא ממש מקים אותו בדומה לעבודתו של גנן הנוטע גן. כמספור בספר בראשית, פרק ב׳:: 

  וַיִּטַּע יְהוָה אֱלֹהִים, גַּן-בְּעֵדֶן--מִקֶּדֶם; וַיָּשֶׂם שָׁם, אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר.  ט וַיַּצְמַח יְהוָה אֱלֹהִים, מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה, וְטוֹב לְמַאֲכָל--וְעֵץ הַחַיִּים, בְּתוֹךְ הַגָּן, וְעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע.  י וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן, לְהַשְׁקוֹת אֶת-הַגָּן; וּמִשָּׁם, יִפָּרֵד, וְהָיָה, לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים.  יא שֵׁם הָאֶחָד, פִּישׁוֹן--הוּא הַסֹּבֵב, אֵת כָּל-אֶרֶץ הַחֲוִילָה, אֲשֶׁר-שָׁם, הַזָּהָב.  יב וּזְהַב הָאָרֶץ הַהִוא, טוֹב; שָׁם הַבְּדֹלַח, וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם.  יג וְשֵׁם-הַנָּהָר הַשֵּׁנִי, גִּיחוֹן--הוּא הַסּוֹבֵב, אֵת כָּל-אֶרֶץ כּוּשׁ.  יד וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל, הוּא הַהֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר; וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי, הוּא פְרָת.  טו וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים, אֶת-הָאָדָם; וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן, לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ.  טז וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים, עַל-הָאָדָם לֵאמֹר:  מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל.  יז וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע--לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ:  כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ--מוֹת תָּמוּת. 

 מסתבר שמיתוס זה, משותף ומושקע עמוק בתרבויות רבות מתאר את מלאכת הקמת הגינה, תיחומה, מערכת ההשקיה שלה לצד המסתורין שבה, הפיתוי וההבטחה הוא בעל משמעויות עמוקות, מסתוריות, מקום של מעבר בין העולם שפה לעולם שלמעלה היה נפוץ במזרח הקדום. הסיפור של גן-העדן הוא מאוד דומה למרבית העמים עם הבדלים קלים בין התרבויות. דוגמה לכך ב׳האפוס של גילגמש׳ שנכתבת לפני יותר מ 4000 שנה בו מתואר גן בעל מאפיינים דומים לגן העדן התנ״כי (Heidel, Alexander. Gilgames, 1949, page 68):

Gilgamesh wanders in the Garden of the Gods:

THE gesdin [tree] shining stands

With crystal branches in the golden sands,

In this immortal garden stands the Tree,

With trunk of gold, and beautiful to see.

Beside a sacred fount the tree is placed,

With emeralds and unknown gems is graced

כך שהרעיון שהאל, על צורותיו השונות בתרבויות שונות, בוחר ליצור מקום שעליו הוא יוצק סמלים ומשמעויות פיזיות, רוחניות ומסטיות חוזר על עצמו לאורך ההיסטוריה האנושית. הרעיון המיתולוגי העתיק של גן-העדן כהבטחה עובר בין תרבויות שונות, מקבל משמעויות ופרשנויות שונות. בתרבויות רבות אימצו את הרעיון שנשמת המת עולה או לגן עדן או לגיהינום, כך שעל מול ׳ממלכת השאול׳ בחרו בני האדם להציג גן. גן קסום, מלא בכל טוב, לא חסר בו דבר, הגן מייצג את כל הטוב שבעולם, את כל הטוב שמצפה לנו עבור עבודת אל ראויה. גן העדן, על צורותיו השונות נמצא בברית החדשה שבנצרות, בקוראן, וביהדות. גם בנצרות ובאיסלם, גן העדן מתואר הבנוי מתשעה טרסות המייצגות באופן סימבולי דרגות בהן הנשמה יכולה לעלות ולהתקדם ( Moynihan, Elizabeth B, 1979, page 6).

 היום, 4,500 שנה אחרי שהתגלו הגנים בבל, באורוכ (עירו של גילגמש) ובערים נוספות במסופוטמיה, עדין מוקמים גנים בהשראת אותם גנים קדומים. דוגמה לכך אלו הגנים הבהאים הבנויים מטרסות, המתחילים בראש הר הכרמל ומסתיימים למרגלותיו. הציר המרכזי שסביבו תוכננו הגנים מורה לכיוון עכו, עיר בעלת משמעות היסטורית ודתית רבה עבור הבהאים. בלב הגנים ניצב מקדש הבאב בעל כיפת הזהב, מקום מנוחתו של הנביא-המבשר של הדת הבהאית. חלקיהם השונים של הגנים מציעים מגוון נופים ותחושות, אך כולם מאוחדים באמצעות שפה משותפת של שבילי חצץ, שיחים מעוצבים וערוגות פרחים. גנים אלו רוויים במשמעויות, סמלי מפתח ומוטיבים בעלי ערך סימבולי עמוק מכנסים בתוכם רעיונות המושקעים עמוק בתרבות הבהאית כמו הלוטוס, הטווס, הנשר ועקרונות הסימטריה המאפיינים את אדריכלות הגן (מתוך אתר הגנים).   

רונית ויתקון ברקאי, אדריכלית, התמחה בתכנון גינות פרטיות: ״אי אפשר לעשות עבודה על הגן כמרחב הטרוטופי מבלי להתייחס לשני גנים מאוד מאוד שונים בעיירה Bomarzo שבאיטליה.. parco del sacro bosco/ park dei mostri    ו - Giardino di villa lante.  גנים בני מאות שנים המשלבים אלמנטיים הלקוחים מעולם הקסם, המסתורין״.  מספר תמונות מהגנים: Sacro Bosco in Parco dei Mostri, Bomarzo, Lazio :

גם בספרות המודרנית הגן ממלא תפקיד של מרחב קסום, מרחב של מעבר למרחב אחר במספר יצירות, דוגמה לכך היא ׳חלום ליל קיץ׳ של שקספייר המתרחש רובו בגן קסום.

 גם בעידן המודרני הגן ממשיך למלא תפקיד של מרחב קסום, מרחב של מעבר למרחב אחר במספר יצירות, דוגמה לכך היא חלום ליל קיץ של שקספייר המתרחש רובו בגן קסום. 

דוגמה נוספת לכך שהגן ממלא מקום של פנטזיה, מקום בו אפשר ללכת לאיבוד זה בסיפור הפנטזיה  ׳אליס בארץ הפלאות׳ מאת לואיס קרול, אחד מסיפורי הילדים למבוגרים המפורסמים ביותר בעולם מזה 150 שנה ונחשב לאבן דרך בתולדות ספרות הפנטזיה. ספרים, סרטים וסדרות טלוויזיה הופקו על פיו ובהשראתו, ואנקדוטות מהסיפור מוכרות כמעט לכולם (הכובען המטורף, חתול צ'שייר המחייך, מלכת הלבבות, השפן הלבן שמאחר ועוד…). אחד החלקים המוכרים ביותר בסיפור מופיע בתחילתו. אליס נכנסת למחילת הארנב מגינתה, היא נופלת לעומק האדמה ומוצאת עצמה מול שורת דלתות. על השולחן מופיע מפתח, אך הוא לא מתאים לאף דלת וככה מתחילה הרפתקה של אליס שמסתיימת איפה שהיא התחילה, בגינה בחצר ביתה של אליס ומרבית ההרפתקאיה המתוארת בסיפור מתרחשות בגנים שונים בהם אליס מבקרת. 

קצרה היריעה מלהכיל את כל הדוגמאות של גנים בתרבויות שונות ובכ מצאתי שבעבודה זו לא נתתי את המקום הראוי לגנים האנגלים שכל כך מושקעים בתרבותה. אז אחתום פרק זה בתמונה מגן אנגלי הכולל מבוך שיכול להצית את הדמיון לכל אותם מהווים שביקור בגן שכה יכול להגשים למבקרים בו: 

 התיאוריות האנתרופולוגיות והאחרות שבהן נעזרתי להבנת הרעיון אותו בחרתי לחקור עזר לי לבסס את הטענה שהבית הוא מרכיב חיוני בתפיסת הזהות של בעליו, סייעו לי להבין את האופן בו הבית מאורגן, התפקידים שהוא ממלא, תפקידם של חלליו, חלוקת התפקידים בבית, ועוד. כמו כן ראינו כי שמקיימת ההפרדה בין הבית לחוץ, בית הבית לגינה, הפרדה המתכתבת עם עקרונות החשיבה הסטרוקטורלית, שאותה סקרתי בקצרה, כך שישנם דברים ש׳מקומם׳ בתוך הבית וישנם דברים שמקומם מחוץ לבית. הבחירה הזאת היא חלק מההצגה העצמית של דיירי הבית, כמו בחירת הבית עצמו, השכונה בה הוא ממוקם הבחירה העיצובית,  המוצרים מהם נבנה הבית, כל אלו ואחרים הם חלק מתפיסת הזהות של בעליו (Douglas, 2002, Hareven, Tamara K, 1991) וחלק מההצגה העצמית של בעליו, חלק מהצגת האני בחיי היום יום, חלק מניהול הסטאטוס, הצגת תפיסת עולם, יכולות ואיך שדיירי הבית רוצים להציג את עצמם בדומה לשאר המרכיבים שמשמשים אותנו להצגה עצמית כפי שזיהה הסוציולוג ארווין גופמן בעבודתו ׳הצגת האני בחיי היום יום׳ (Goffman 1978). כפי שראינו, הבית כמושג הוא דבר מורכב, הוא הרבה יותר מאשר עניין של הצגה עצמית, הוא מקום שבו אנו חולקים (לרוב) את חיינו עם אנשים נוספים, לרוב אלו בני משפחה והבית משמש חוקרים להבין את החברה בה הם מבקרים, הבית מסגיר תפיסות עולם, יחס למעמדות, להבדלים מגדרים, לחלוקת תפקידים, בין בני הבית, יחסים עם שכנים, יחס לסביבה ותפקידים רבים נוספים רווי משמעויות כפי שעולה במחקרים השונים (גירץ, 1958, בורדייה, 1958, דאגלס, 1996). הבנת תפקדיו של הבית, המשמעות שלו בעיני בעליו והמשמעויות שהוא חושף עדין לא עונים על השאלה ׳מהו בית?׳ ועל שאלה זאת עונה מרי דאגלס שהבית הוא מכלול רוטינות ושיגרה קבועה. כך שהבית הוא לא רק מרחב (׳space׳) אלא גם דבר המובנה בזמן, הוא חלק מהסנכרון של סדר היום. לפיכך, הוא ממלא מספר תפקידים עבור דיריו, הוא מקום מארגן, מתאים את עצמו לעונות השונות של השנה, הוא מרחב המאחסן זכרונות, ובוא בעת חוזה פני עתיד, ובמידה מסוימת הוא מרחב דיקטטורי, יש בו אלמנטים ממשטרים, מה שמייצר שתי כוחות הפועלים בו, כוח התגובה למשטור המתבטא ברצון לפרוץ גבולות ובאותו עת הוא גם מקום של נוסטלגיה 1991)). בעבודות השונות ראינו שלחללים שונים בבית ישנם תפקידים שונים ובסקירת הספרות חיפשתי את אותם תיאוריות שיכולות להסביר את תפקיד הגינה, שהיא החוץ של הבית אבל חלק ממנו, היא חלק מהטריטוריה של הבית, ונמצאו מחקרים שאכן מראים שהגינה משמשת תפקיד שונה מהבית ועקרונות המשטור שחלות בו אינם מתקיימת בגינה (דאגלס, 1996) ואת אותה הפרדה של פנים וחוץ שחיפשתי המובססת על התיאוריות הסטרקטואליים של לוי שטראוס (Lévi-Strauss,1973), מרי דאגלס (Douglas, 2002) וממשיכם אכן נמצאו , אבל התפנית המעניינת של עבודה זו הגיעה ב׳מרחבים אחרים׳ של מישל פוקו (1982), שאם נשתמש במונח אחר של פוקו ׳גינאולוגיה של רעיונות׳ אז רעיון זה הוא המשך של הרעיונות הסיווג הבינרי של הסטרקטואליים והמרחבים הטרוטופיים של פוקו יכולים לכלול גם גנים וגינות פרטיות. פוקו מזהה אותם בגנים הפרסים העתקים, מה שתמך והוביל אותי לחקור את תפקיד הגן בהיסטוריה האנושית ובציביליזציות הראשוניות שבהם שימש הגן כ׳מרחב האחר׳, מקום שאפשר לבעליו, בין אם זה נסיך מקומי או בין אם זה אדם משדרת העם, להתחבר למציאות אחרת, לעיתים למקום אחר דרך צמחים ואלמנטים שהובאו ממקומות שונים בעולם ולעיתים המקום האחר היה מקום בו התחברו למרחב רוחני, מיסטי. 

עוד נמצא כי כבר בתחילת הציביליזציות הראשונות נבחר הגן לתפקיד ׳המרחב האחר׳, ואם היה מי שבחר את המקום שאליו מובטח שתעלה הנשמה לאחר המוות זה יהיה לגן, גן יפה, כתגמול האולטימטיבי של חיים ראויים לפי הנורמות החברתיות של אותה תרבות, וכך בתרבויות שונות מסביב לעולם נמצא כי הפיצוי על חיים קשים זה להגיע לגן מושלם (Moynihan, Elizabeth B, 1979). המוטיב של הגן כמקום מיסטי, כמרחב של פנטזיה חוזר לאורך השנים, וגם בעת החדשה בפולקלור התרבותי בין אם זה בספרות, קולנוע, מחזות ויתר האומנויות על סוגיהם השונות.

 אלה שטמרמן, אדריכלית נוף, מתייחסת גם לחוויה האישית שלה כאדריכאלית בנוסף לחוויית הלקוחות שלה ואומרת: "איך שאני מתעסקת בגינה אני נרגעת, משהו משתחרר לי.... בסוף שבוע חזרתי לספר של אורלי ״הבית הרגשי״, הלוואי ורוב האנשים היו מצליחים להתייחס לבית כמקום רגשי. יש לי הרגשה שהיום אנשים, שהם מנסים לעמוד בתבניות החברתיות, איך זה יראה החוצה, ואז שהם נכנסים לתוך תבניות ופחות מביאים את עצמם לתהליך העיצובי. אולי יש לו אוספים שהוא אוהב, איפה הבנאדם בתוך זה? אני חושבת שבגינה הם מרשים לעצמם להיות עצמם.... אני חושבת על עצמי, אני מי שאני בזכות, זה קושר לילדות שלי, הנופים שלי היו הטבע. גם היום שאני מתכננת, אני מאוד קשובה ללקוח, יש שם את הזכרון שאני מתכננת, שאני נוגעת לצמחים, לאדמה זה מחזיר אותי לילדות הזאת ולהביא את הנופים שנצרבו לי, אם אני אוכל להביא את החוויה הזאת אני מנסה."

בנוגע לשאלתי מה הגן מייצג עבורה, היא מסכמת זאת כך:  "חשבתי על הדברים לפני הפגישה שלנו והגעתי למסקנה שהגן מייצג ילדות, חוסר שליטה, חלומות, בנאדם מעז לבקש משהו שבבית הוא לא מבקש.... ותהיתי ביני לבין עצמי, היו לי מחשבות על סדרה על המלכה ויקטוריה - שהם בארמונות יש כל הזמן חוקים ואסור לה לזוז מטר מהטאבו החברתי אבל איך שהיא יוצאת לגן שם מתחילים להתרחש כל הדברים, ושם מעיזים, יש רומנטיקה, תשוקות, יצרים. ואז חשבתי על הסרט - ׳סוד הגן הנעלם׳, זה אחד הסרטים הכי מרתקים, הכי חזקים, הכי מפחידים של הילדות שלי, אני בטוחה שהוא מאוד נוכח בעבודה שלי. שאומרים שהבית יוצא החוצה, שהבית התחיל בקו מסוים, יש משהו שאנחנו מסתכלים, שאומרים שהבית היה נעלם, ונתן מענה אחר מהבית, אין לי תשובה אבל מעלה שאלה - האם צריכים לחפות על הגינה להשליט איזה סדר בעיצוב, איך אנחנו מעצבים את הבית? אותם אנשים שגם ככה מעצבים את הגינות? האם זה יצא החוצה איפה תהיה לנו הפינה הזאת? אולי הגן צריך להיות ניגודי לבית…שיש לי את הפינה הזאת, המקום בו אני מתערסל, משהו שזה רצון שיהיה הכל פיין (מדויק). אני רואה גינות שהם מאוד מהודקות. אני אתן דוגמה - בבתים של (הערה שלי - השמטתי את שם משרד האדריכלים)  - האם הגינה צריכה להיות מנוגדת או משהו אחר. האם החוץ צריך להיות ריבוע דשא שלא זז, האם הוא צריך להיות המשך ישיר של הקו האדריכלי הנוקשה של הבית או משהו אחר? לא יודעת, מעלה תהיות. אני רוצה לשמר את הבית שיעטוף אותו, שהוא ירצה להישאר בבית, לא ירצה לברוח. יש לי לקוח שעושה הכל לא להיות בבית ואני חושבת על הדברים שאולי הגינה יכולה להיות מקום שהוא ירצה להישאר. אתה לא צריך כלום, רק כיסא ועץ שמחליף עונות שיתנו לך את ההרגשה הזאת. אבל בסוף מותר הספק, שלכל אדם יש את המקום האישי לו של האי סדר." 

אלה מייחסת את הצלחת הגינות שהיא מתכננת לחוויית הלקוחות ולאנג'נדה האישית שלה בנוגע לחיבור של אנשים בעולם המודרני לטבע, זאת היא עושה דרך הגן:

"הצלחה שלי כמתכננת גינות - זה שהצלחתי לשנות ללקוח את הרגלים. שהוא יכול לצאת לגינה. ואם אני פוגשת אותו והוא אומר לי שהוא עושה סיבוב סביב הגינה ורואה מה צמח, והם מאושרים, הם מסתכלים שהפרחים מלבבים או לא, זה כייף, זה ההצלחה שלי. אני חשובת שהגינה היא תמונה של הבית, אם כל החלונות הגדולים הללו, הכל צריך להשתקף פנימה דרגה יותר שהם ייהנו מהמקום הזה. אנשים בעולם המדרני איבדו את זה, הם שואלים אותי שאלות כמו: מזה אומר שזה מוריד עלים? מזה אומר שזה יצמח עוד? מזה אומר שהצמח מת? הם לא תופסים את זה, זה מעבר לגבולות. מה פתאום הוא השיל את העלים? מה לא בסדר בו? ולמה זה לא פורח כמו השני? אנחנו יצורים חיים, הם לא מצליחים לדמיין את זה, הם לא מבינים את עניין עונות השנה, קשה להם להבין את זה ואני בכל פעם נדהמת מחדש איזה נתק יש לאנשים מהטבע, כמה הם לא מחוברים, והאתגר שלי לחבר אותם למחזוריות הזאת. אני חושבת שבית זה עבורי זה קודם כל הנוף, אם יש סיטואציה מסוימת לבית זה גבעה, עם נוף לים, פה הייתי רוצה לנטוע את הבית. משהו בגנטיקה של המקום  - פה הייתי רוצה לנוטע את הבית". 

נורית זעירי, אדריכלית, בעלת ותק וניסיון רב, מתגוררת בהרצליה:

ששאלתי את נורית זעירי מה המשמעות של גינה בעיניה?:

נורית: ״חופש, זה העיקר וזה הפירוט. חופש. אפשר לעשות כל מה שעושים בתוך הבית, כמעט הכל, אבל במידה מי וחדת של חופש.... זו האינספירציה הפרטית שלי.... המגע עם החומר הוא יותר ראשוני החומרים יותר סלחניים, בחוץ אנשים פחות מרוסנים... הכל פחות מדויק, מגע קרני השמש 

דני: כמתכננת, מה העקרונות שמנחים אותך? 

נורית: ״הגינה והבית הם מכלול תכנוני אחד המאפשר רצף של תנועה,שהיה, חוויה ופעילות . זרימת החללים ההדדית מן החוץ פנימה ומן הפנים החוצה מאפשרת זרימה של אנרגיה והתחדשות וכן יציבות ואינטימיות. ... עיצוב איכויות אלו מתוכנן על ידי שימוש בכלים מבניים ובכלים גנניים כגון שילוב חומרים, בחירת ממדי חללים, אלמנטי מים ומאור, משחקי ילדים, תצורת צמחיה,  פרופורציה וכדומה, ועל ידי שילובם הנכון המדויק ושאינו עודף.

תכנון הפרט תמיד מבוצע מתוך תפיסת המכלול והשלם שהוא חיי המשפחה משליך על כל רכיביו המגוונים״.  

״לא עצרתי בתכנון ועיצוב הבית אלא לקחתי את עקרונות עיצוב הבית לגינה המבוסס על עקרונות של זרימה, שבכל מקום תוכל המשפחה למצוא זרימה, לא ליצור פינות סגורות, הכל בזרימה ובגלל זה הכניסו אלמנטים של זרימת מים ושילוב של חומרים שונים וצמחים״.

שאלתי את סמדר מור, מבחירת אדריכליות הנוף בישראל, מתגוררת בשפלה, מה לדעתה המשמעות של הגינה עבור המשפחות שלהם היא מתכננת?

סמדר: לפעמים המשמעות יותר מבית, היום מתכננים חדרים פרטיים בגינה מחלקים לאזורים ציבוריים שאפשר לארח אבל משאירים מקום לאהבות האישיות של כל משפחה, בשנים שאני עובדת בתחום חזק יותר ויותר תשומת הלב לתכנון נכון של החוץ

הכניסה הפכה לחוויה משמעותית לאורח- גינות שונות ומשונות- 

גינות ירק, עצי פרי, מוקפדות וגזומות, אסוציאציה לנופש( אסאתי חזר) 

הפתעות פתוח סגור, שבילי טיול, גן טופוגרפי בעל מפלסים

אהבות של אנשים שבונים את הבית שלהם מתורגמות לחוץ ומחוברות לאדריכלות- הרוב הגדול מחשיב מאוד מהגן הוא עוטף, מסתיר שכן, נותן צל, משמש כתמונה וכו.... מה שווה בית בלי גן? חחחחחח

נורית ל. אדריכלית, תושבת בתל אביב, בהתייחס לגינה הפרטית שהיא הקימה עבור עצמה ומשפחתה: יצרתי לעצמי גן עדן, אם בהתחלה חשבתי על גינה עם צמחיה מקומית מהר מאוד הבנתי שאני יכולה לשתול לעצמי גן עדן, להביא צמחים ממקומות מיוחדים שבהם  ביקרתי בעולם וכאשר אני בגינה אני מתחברת למשהו אחר, אני כאילו באותם מקומות שמהם הבאנו את הצמחים. מכל מקום בו ביקרנו הבאנו לנו משהו לגינה, אבל בעיקר מהודו שאותה אני ממש אוהבת״. 

״יש משהו כל כך מרגיע בצבעים של הבריכה, שילבתי אבני צפחה ירקרקה מהודו שנותנים לנו נוף מיוחד, כאילו אתה במקום אחר. בריכה זה הדבר הכי יפה להסתכל עליו בלילה, נוחתים להם עטלפים ובאות חיות בבוקר לשתות ממנה״.  ״את הכדים הבאנו מסין, ובכלל כל הגינה שלנו משלבת אלמנטים שהבאנו ממקומות שונים בעולים״.  שאלת מה המשמעות של הגינה ליובל סגל, בונה  פרגולות ואמן עץ. יובל, שעובד עם עץ וקיום בונה בתי עץ לגינה בהשראת בתים מהאגדות.  

יובל, במשך שנים היה בעלים של חברה שבונה פרגולות והפך לאמן עץ מבוקש החליט : ״לעשות רק מה שאני אוהב וזה להכניס את הפנטזיה בחיים של אנשים, להפוך את הגינות למקום בו הילדים ירצו לבלות, להיות בחוץ, קרוב לטבע, קרוב לחומר״

רוית אור , אדריכלית נוף: "כשאתה עושה משהו, עשה אותו בכל מאודך. השקע את נשמתך כולה. הטבע בו את אישיותך. דברים גדולים נולדים רק כישנה התלהבות" ראלף ואלדו אמרסון. כשאני מתחילה לעבוד על פרויקט אני נשאבת אליו עד שאני שוכחת את עצמי.. כולי מתמלאת השראה מהמקום, הנוף, הסביבה, האווירה, האור וההיסטורי של המקום. ברצוני להפוך את חווית החוץ לחוויה רב מימדית וחושית, בה משתתפים החומרים המדברים האחד עם השני ויוצרים את הדיאלוג המשותף אליו אני רוצה להגיע. הצמחייה המביאה עמה את גווני העלווה, שידרות העצים, טקסטורות, תנועת הצמחים, המים , צבעי הפריחות , ריחות וחילופי העונות המתחלפות לנו לאורך השנה ומביאות עמן את השינויים המתרחשים בגן.    אלמנטיים שנכנסו בגינות שעוצבו על ידי רוית אור בגינה במושב בגליל. כפיר וקס, אדריכל המתמחה בבנייה אקולוגית, מייסד קבוצת בוץ:  ״בגינה אנחנו נותנים לעצמנו להיות אמייתים, כאן לא צריך להיות כל הזמן מדויקים לפי החוקים כמו בבית. בבית זה המראה, איך אני רוצה שיראו אותנו אבל בגינה אנחנו יכולים להיות מה שאנחנו רוצים, זה המרחב האחר שלי. אני קורא לזה ׳המחנה של הילדות׳, אתה זוכר שהינו קטנים, הינו יוצאים לגינה בבית בו גדלנו והיה לנו את המחנה, היה את הבית והיה את המחנה, זה המקום בו יכולנו להיות מה שאנחנו רוצים להיות, או להיות מי שאנחנו באמת ולא מי שאנחנו צריכים להיות. זה אותו דבר היום, הגינה היא ׳המחנה׳ כאשר אנחנו גדלים״. כיום כפיר גר עם אשתו וילדיו בקיבוץ בדרום רמת הגולן, משרדו בבקעת הירדן ולקוחותיו מגיעים מכל הארץ. כפיר בנה לילדיו מחנה משלהם בגינה. ששאלתי אותו למוטיבציה שלו, זאת הייתה תשובתו: ״בילדות שלי גם בניתי כאלה... הרבה ומכל הסוגים. על עצים, מתחת לאדמה בתוך מרתפים…זאת ילדותי השניה״

 משמעות הגן ברשתות חברתיות:

שדה נוסף בו נמצאו חיזוקים להשערת המחקר לגבי תפקידו של הגן, משמעויות שאנשים נותנים לו ניתן היה למצוא ברשתות החברתיות. קצרה היריעה מלתאר את המופיעים השונים ובחרתי להציג מספר פוסטים העולים ברשתות חברתיות שיש בהם לחדד את הטענה. 

ערן מנור, מעצב מוצר, גר בתל אביב, מתוך פוסט שעלה לפייסבוק: ״בימים של טירוף דעת ואובדן דרך, מול איומים מחוץ ואיומים מבפנים, אני מוצא רגעים קטנים של שלווה פנימית מול החברים במרפסת״ 

הגן כמקום השאול מעולם של פנטזיות: גינות רבות מעוצבות בהשראת ההוביטים. ברשת החברתית Pinterest נמצאו אלפי רעיונות לעיצוב גינות בהשראת גינות ההוביטים מטרילוגיית הפנטזיה ׳שר הטבעות׳.  

ואלפי רעיונות נוספים לפיתוח ועיצוב של גינות של פיות: דיון:

עבודה זו התחילה עם הנחת עבודה שונה מזאת שהגעתי לשדה המחקר, ההנחה שליוותה אותי שקיימת הפרדה בינרית בין הפנים והחוץ ועניין אותי להבין את אותה הפרדה ואת המשמעויות שלה על פי העקרונות של הסטרקטואליים של לוי שטראוס (Lévi-Strauss,1973), מרי דאגלס (2002 Douglas) וממשיכם. ואכן בתחילת העבודה מצאתי כרקע תיאורטי חלוקה לקטגוריות של הבית לפי שיטתם כפי שעולה בספרה “the world of goods” לשיטתה של דאגלס גם בבחירת הבית, גודלו, השכונה בו הוא נמצא, המרחק ממקום העבודה של בעליו (68:2002 Douglas), או איזה חלקים בבית אנחנו חושפים בפני אורחינו (38:2002 Douglas) אלו הם דוגמאות לחשיבה הקטגורילית-בינרית וממנה נחשפים משמעויות ויחסים חברתיים, ואכן בכל הראיונות עולה כי קיימת הפרדה בין הפנים לחוץ, שהגינה משמשת לצרכים שונים מאשר החללים שבתוך הבית.  כמו כן מצאנו שקיים מרכיב של הצגה עצמית, שהגינה היא המשך של הבית, שהיא חלק מהבית, ושניהם ממלאים תפקיד של הצגת העצמי בחיי היום יום, חלק מניהול הסטאטוס, הצגת תפיסת עולם, יכולות ואיך שדיירי הבית רוצים להציג את עצמם בדומה לשאר המרכיבים שמשמשים אותנו להצגה עצמית כפי שזיהה הסוציולוג ארווין גופמן בעבודתו ׳הצגת האני בחיי היום יום׳ (Goffman 1978).

  מתוך ראיונות שקיימתי עם מקימי גינות ובעלי גינות הבנתי שהגינה אומנם היא חלק מהבית, היא חלק מהטריטוריה , הוא כפי שאורלי רובינזון מתארת בספרה ׳הבית הרגשי׳ : ״הבית היא מגדר לגדר״, אך בכל זאת נמצא כי הגינה היא קטגוריה נפרדת, הרעיון של פנים-חוץ בהחלט קיים והגינה משמשת מרחב קונטרסטי לבית. אבל מתוך אותם רעיונות עלה כי הגינה היא מקום, מרחב, תחום בעל תפקיד ומשמעויות עמוקות יותר עבור בעליו אשר מתכתבים עם רעיון ׳הטרוטופי׳ של פוקו. פוקו הרבה לחקור את הרעיונות של מרחבים שונים ותפקידם בחברה. הוא זיהה כי לאורך ההיסטוריה היו מקומות/מרחבים/אזורים/טריטוריות שלהם תפקידים קונטרסטיים למרחבים בהם החברה מתקיימת. מקומות בהם בני האדם יכולים להיות שונים מאשר הייצוג החברתי הנדרש מהם, או מקומות המאפשרים לבני האדם לברוח מהיום יום וזה המקום שחזר ועלה בראיונות התגלתה משמעות נוספת לגינה, מאין הרחבה לרעיון הבינרי, שיש פה מקרה מיוחד של קטגוריה ייחודית בחלוקה הבינרית שמציעים לוי שטראוס ודאגלס, הרעיון שהגן הוא מרחב ההטרוטופי כפי שעולה בספרו של פוקו ״הטרוטופיה על מרחבים אחרים״. בתיאור תקפידו ההטרוטופי של הגן (שם: 20), מציין פוקו מספר תפקידים ששימש הגן בעת העתיקה שיתכן שחלקם משמשים אותנו בבואנו לפתח לנו את נגן הפרטי שלנו, את הגן המשפחתי, את אותו מקום שמייצג שלמות סימבולית כלשהי, מקום שמאפשר ליצור בו פינות שמחברות את בעלי הגן לחוויה אחרת, כזאת שלא מפה בין אם זה דרך בחירה בצמחיה שמספקת לבעלי הגן תחושה של מקום אחר, מקום שהם ביקרו בו ורוצים להעתיק אותו לכאן ולעכשיו של חייהם דרך צמחיה ועיצוב הגינה באלמנטים שיספקו את החוויה המתבקשת או דרך יצירה של אלמנטים שיספקו למרחב חוויה רוחנית, נפשית או רגשית. כך שהגן יכול להיות שאיפה למקום אוטופי מצד אחד ויחד אם זאת הוא גם המקום ההטרוטופי שמאפשר בריחה לבעליו מהיום יומיות על המרחב האחר כפי שהציג זאת האדריכל כפיר ווקס, הגינה היא ׳המחנה׳ של הילדות שלנו, המקום בו אנחנו יכולים לעשות דברים שאסור לנו לעשות בבית. כמו הרעיון של החופש אותו ביטא האדריכלית נורית זעירי, שהגן יותר מכל הוא המקום שצריך לספק לדיריו את תחושת החופש. רעיון החופש עלה גם בראיון עם רוית אור ואלה ש. בעוד שהבית הוא ממקום ממשטר לפי דאגלס, כמרחב דיקטטורי המתבטא ברצון של בעליו לפרוץ גבולות  (Mary Douglas, 1991), הגינה, משתמשת עבור בעליה כמרחב הקונטרסטי, הבינרי לבית, את תחושת החופש, מוטיב שעלה בראיונות עם רוית אור, נורית זעירי, נורית ל. ואלה ש. 

בראיון עם נורית ל. זוהה מוטיב עתיק שמשמשת הגינה ומתואר בספרות, מוטיב בן יותר מ 4,500 שנה, כאשר יוצרי הגנים הפרסים העתיקים היו מביאים סמלים מכל העולם בשביל ליצור לעצמם מיקרוקסמוס של שלמות בגן שהם פיתחו (Moynihan, Elizabeth B, 1979) בדומה למוטיבציה של נורית ל. ששילבה אלמנטים בגינתה בתל אביב, ממקומות שונים בגינה שלה, אלמנטים שהיא הביא ממקומות שונים בעולם. ואם נצטט אותה - ״יצירתי לי גן עדן״, גם רעיון זה של הגינה כגן עדן שאול מהגינות של הפרסים בנות ה 4,000 שנה ויותר שבפרסית עתיקה - pairidaeza, רעיון שהתגלגל דרך היוונים, הרומיים, ושאר תרבויות המזרח הקדום (Moynihan, Elizabeth B, 1979) כך שאנחנו רואים שהמוטיב של הגינה כמקום קסום מלווה את התרבויות האנושיות לאורך מאות ולאלפי שנים ומשמר את אותם רעיונות, מצד אחד האפשרות ליצור חלקה קטנה של כל הטוב שהעולם יכול להציע וגם לשמר את הרעיון של הקסם, של המיסטי, של מרחב שונה שמחבר אותנו ׳לעולמות של מעלה׳ (Moynihan, Elizabeth B, 1979, page 20). 

מוטיב הגינה כמקום קסום, ניתן לראות הן בפולקלור המודרני הן בספרות, והן בקולנוע ובעיקר מצאתי את האפשרות בעיצוב של גינות בהשראת סרטי פנטזיה כמו ׳שר-הטבעות׳, גינות של פיות, גינות בהשראת ׳אליס בארץ הפלאות׳. מה יש באפשרות הפופולרית בעיצוב הגינה בהשראת עולם של פנטזיה? לא דבר שהצלחתי לענות עליו בעבודה זו אבל ארצה לטעון שיש במוטיב הזה בשביל לחזק את הטענה המרכזית של עבודתי שהגינה משמשת מרחב של ׳מפלט׳, מקום שמאפשר לבעליו להתחבר ל׳מקום אחר׳, השהייה בגינה מספקת את הצורך להתנתק מהיום יום ולהתחבר לתודעה אחרת. 

 במבט ראשון, הרעיון להכליל את הגינה כ׳מרחב אחר׳ יכול ליצור בלבול, מצד אחד הדוגמאות שפוקו נותן בין אם זה בית המשוגעים, הארכיון, בית הסוהר, היריד או הרכבת כל אלה הם חלק מן ההטרוטופיות שאותן מתאר פוקו בגניאלוגיה של השיגעון והתבונה ("תולדות השיגעון בעידן התבונה") או בגניאלוגיה של הענישה ("לפקח ולהעניש”), אלו דוגמאות של ׳מרחבים׳ שמייצגים לא אחת יציאה מהסדר החברתי, או כאלו שקיימים בשביל להרחיק סובייקטים שמפריעים לסדר החברתי ומנגד מציג פוקו את הגנים הקדמוניים בפרס כדוגמאות למרחבים הטרוטופיים ראשוניים. להכניס לאותה קטגוריה בית משוגעים, בית בושת, בית סוהר עם גן זה משהו שאל פניו דורש הבהרה. פוקו עצמו לא נותן אותה, הוא לא ממש פיתח את הרעיון מעבר להצגתו בהרצאה שנשא בשנת 1967 בפני קהל ארכיטקטים - "על מרחבים אחרים” ובקריאה ראשונה ניתן לחושב שיש פה ערבוב בין קטגוריות, משהו בסיווג הסקטורילי השתבש אבל במחשבה מעמיקה יותר, ולאחר הבנת התפקיד והמשמעות של הגינה כפי שהיא עולה בראיונות שקיימתי, המרחב  הטרוטופיי - ׳המרחב האחר׳ במהותו אינו מקום פיזי אלא תודעתי, מנטלי, שונה מהמרחבים בהם מתקיים הסדר החברתי, מרחבים אליהם אנו ׳בורחים׳ מהשגרה, מהיום יום, חלקם אומנם מתקיימים כי החברה בחרה לשלוח סוביקטים ׳לא רצויים׳ אליהם, כמו לבית הכלא ובתי המשוגעים אבל רבים אחרים הם מקומות אשר משרתים את החברה ואת הפרט כמרחבים אליהם ׳בורחים׳ מבחירה ורצון, וכך, במיקרו קוסמוס הביתי, החלק בבית שמאפשר לבעליו לברוח מהיום יום, מהשגרה, מהסדר, מהמשטור של החיים ושל הבית זאת הגינה, ברמת הפרט, הגינה משמשת ׳מרחב האחר׳, לעיתים הגינה היא גן עשיר הפרוס על עשרות דונמיים ולעיתים היא חלקה של מטר בודד במרפסת של דירה תל אביבית, אבל עבור בעליה, כמו בדוגמה של ערן מ. יש באותם כמה אדניות בשביל להתחבר למקום אחר, רחוק מהיום יום, מהחדשות, מהשגרה, תחושה שאולי נזכה להתחבר אליה בחופשה בחו׳ל אבל עדין אותה חופשה גם יציאה לגינה המשלבת אלמנטיים ממקומות שונים בעולם, כפי שמתארת נורית לשם ומציגה כדים שהגיעו מהודו וצמחים מבאלי ומקומות אקזוטיים אחרים בעולם המקנים לה תחושה של ׳גן עדן׳ , בדומה לגנים שהוקמו לפני 4,500 שנה בפרס וכללו פריטים ממקומות שונים מהעולם ויצרו לבעליהם מיקרוקוסמוס של כל היופי והשפע בעולם (Moynihan, Elizabeth B, 1979).   

 נחזור להגדרה של פוקו לבחון האם התייחסות לגינה כ׳מרחב האחר׳, והאם מתקיים פה דיסוננס, להגדרתו: ״מרחבים הטרוטופיים הם הפוכים מהמרחב האוטופים המייצג אידיאל לשלמות ותקינות חברתיית ושונים מהותית מהמרחב ה-'רגיל' המקיף אותם, אך עם זאת, בו-זמנית, הם משקפים ומאתגרים אותו כל העת ולמרחבים אלו ישנם תפקידים הן ברמת החברה והן ברמת הפרט״ (Foucault, 1967). ולאחר שבחנו את ה׳מקום׳ שהגינה משתמשת עבור בעליה אני רוצה להציע כי שאלת המחקר לתפקידה של הגינה, למשמעותה בהחלט עונים על הרעיון הבינרי של הסטרקוטלים ועוד יותר מזה יש בה מרכיבים של של ׳המרחבים האחרים׳, מוטיב שמלווה את ההויה האנושית אותם מתאר פוקו: ״חיינו עדין נשלטים כנראה על ידי מספר ניגודים שבהם איננו יכולים לגעת, שהמוסדות והפרקטיות שלנו עדין לא העזו לפגוע בהם: מדובר בניגודים שאנו מקבלים כמובנים מאליהם למשל בין מרחב פרטי למרחב ציבורי, בין מרחב המשפחה למרחב חברתי, בין מרחב תרבותי למרחב שימושי, בין מרחב פנאי למרחב עבודה, כל המרחבים הללו עודם חדורים בקדושה עמומה״ (עמ 11). את אותה קדושה מוצא פוקו בגנים הקדמונים במזרח הקדום, בפרס, שהיוו השראה לגנים שהתפתחו בעקבותיהם באירופה, בהודו, ובשאר חלקי העולם. לא רק צורתם התפשטה אלא גם הרעיונות הרוחניים שהתפתחו סביבם. דוגמה לכך היא בקיומה של המילה האנגלית ״paradise״, שמשמעותה ״גן עדן” (מילה זו היא פשוט תעתיק של המילה הפרסית העתיקה pairidaeza). ובחיפוש אחר ההיסטוריה של הגנים ותפקידם עולה תמונה מרתקת, שעוד לפני 4500 שנה, הן הגנים של השליטים והן הגנים שנטעו בחצרות בתים פרטיים, הגינה שימשה כמקום בו יכלו בעליה להתנתק מהעולם על עולם קסום, על מרחב פנטזיונרי שהם עיצבו בעזרת צמחים ממקומות שונים בעולם, פסלים ורעיונות עיצובים שאיפשרו למבקרים בגן להתחבר לתחושה שהם במקום אחר. רעיונות אלו נמצאו גם בספרות הקדומה באתוסים של בריאת העולם, שבהם הגן הוא הבטחה לתגמול על חיים ראויים, מוטיב שחזר על עצמו בתרביות מהעידן הפרהיסטורי ועד ימינו אנו, רעיונות שאומצו על ידי הנצרות, האיסלם ומהם ליהדות - ׳גן העדן׳ הוא ההפך מהגיהנום, ההבטחה לחיי נצח היא בגן, בין אם ׳גן הנצח׳, ׳גן עדן׳ או בכינוי אחר שניתן לאותו מרחב שלאחר מוות הגוף (Moynihan, Elizabeth B, 1979) סימוכין למשמעויות הקסומות של הגן נמצא גן בספרות המודרנית, בין אם זה ב׳חלום ליל קיץ׳ של שסקפייר, ׳אליסה בארץ הפלאות׳, ׳הגן הקסום׳ ויצירות רבות נוספות בהם הגן מייצג את החיבור למקומות ׳האסורים׳, למקומות הקסומים, לא תמיד הרציונלים, הלוגים, התקינים וכך עולה גם בראיונות שבהם הגן הוא המקום שבו מותר להשתחרר, להיות עצמי, להתחבר לטבע, לעונתיות שבו (כפי שעולה בראיון עם אלה ש),  להתנתק מהיום יום, בדומה לתפקיד החברתי שממלאים המרחבים הטרוטופיים של פוקו, שקיומם חיוני לתפקיד התקין של החברה, להתנהלות התקינה של הפרט בה, פוקו משווה להם מימד קדוש שהחברה לא העזה לשנותם מתוך הכרה בחשיבותם לתקינותה ואני רוצה להציע שתפקידים אלו ממלאת גם היום הגינה ברמת הפרט. 

סיכום: 

עבודה זו שהתחילה תחת ההנחה כי ימצא בקשר בין הבית לגן מוטיב דיאלקטי, בינרי לפי שיטתו של לוי שטראוס, אבי הסטרוקטורליזם במדעי החברה,  שזיהה את הביריות כמוטיב משותף לכל בני האדם וכך גם היחס כלפי הגינה, היא החוץ לפנים, שהפנים הוא הבית. עם הנחת מחקר זאת חיפשתי סימוכין לה בספרות ויצאתי ל׳שדה׳ שכלל ראיונות עם מתכננון גינות ובעלי גינות בחיפוש אחר המשמעות של הגינה בחיינו מצאתי חיזוקים שאכן המוטיב הבינרי מתקיים בין הגינה והבית ולגינה משמעות שונה מאשר לבית, אם הבית הוא ממקום ממשטר אז הגינה היא מקום בו אנשים מרשים לעצמם להשתחרר, ׳להיות עצמם׳, הגינה מקיימת עבורם מרחב לבריחה מהיום יום. מוטיב זה זוהה בספרות וחזר על עצמו בכל הראיונות שקיימתי שברובם ביקשתי מהמרואיינות שיענה על השאלה ׳מה משמעות הגינה עבורך?׳  בין אם זאת הגינה הפרטית של המרואיינות או גינות שתוכננו עבור אחרים. 

אבחר לסיים עבודה זו בקריאה לאדריכליות ולמתכננות הגינות להכיר בתפקידים אלו של הגינה ולתת להם מקום בעבודתם ולא לחפש בתכנון הגינה את המשך הישיר והמהודק של של הבית אלא משהו משלים, שמשלים יכול להיות גם ממקום של ניגוד, אם הבית הוא מקום ממשטר כפי שעולה בעבודות של דאגלס, הוא מקום של שגרה, של חזרה, אז הגינה יכולה לשמש כ׳מקום האחר׳ עבור בעליה.  אם בעקבות עבודה זו יקומו גינות בסגנון הפוך לקו העיצובי של הבית יהיה מעניין לבחון את השפעת בחירה זו על בעלי הבית, האם הם ׳חיים בחוץ׳ יותר, האם הם מבלים יותר בחוץ, האם הגינה מספקת להם את ה׳מקום האחר׳ בצורה יותר מודעת ומהובקת? 

תודות: 

אני רוצה להודות לכך מי שעזר לי בחיפוש אחר המשמעות של הגינה, לאדריכלית נורית זעירי, לאדריכלית נורית לשם, לאדריכל כפיר ווקס, לאדריכלית הנוף רונית ויתקון ברקאי שחשפה אותי לעולמות המרתקים של הגינות באיטליה, לצוות גרדניה מקימי הגינות הגליליות, לסמדר מור ולאחותי אורלי רובינזון. 

תודה מיוחדת אני רוצה להקדיש לאלה שטמרמן ורווית אור, אדריכליות ומתכננות גינות שהיו שותפות לחיפוש אחר המשמעות ותרמו לי רבות. וליעל ברקוביץ, חברה לקורס ׳בונים בית ותרבות׳ שלקחה על עצמה לסדר לי את עבודת הסימנריון ולאתגר את המסקנות שאליהן הגעתי  ובזכותה העמקתי את החקירה בנושא. 

ביבליוגרפיה:

פייר בורדייה, "הבית הקבילי או העולם במהופך”, תרבות, אדריכלות, מקום, ייצוג, גוף )עורכות רחל קלוש, טלי חתוכה (, תל אביב: רסלינג, 2005 ,עמ’ 267-285 . 

מישל פוקו, ״על מרחבים אחרים״ (1982) בתוך הטרוטופיה, תל אביב: רסלינג, 2003. 

אתר הבית של הגנים הבהיים: http://www.ganbahai.org.il/he/haifa/

Turner, Victor. "Carnival, ritual, and play in Rio de Janeiro." Time out of time: Essays on the festival (1987): 74-90.

Bourdieu, Pierre. Sociologie de l'Algérie. Vol. 802. Presses universitaires de France, 1958.

Moynihan, Elizabeth B. "Paradise as a garden: in Persia and Mughal India." Afghan Digital Libraries (1979).

Heidel, Alexander. Gilgamesh Epic and Old Testament Parallels. Vol. 136. University of Chicago Press, 1949.

BBC, 1980  “Baka: people of the rain forest” (, VCV -1035, 240 mins, Tropical Africa).

 *Pader, J. E. 1993. Spatiality and social change: Domestic space use in Mexico and

the United States. American Ethnologist 20:114-137.

Jones, Karen R., and John Wills. The invention of the park: from the Garden of Eden to Disney's Magic Kingdom. Polity, 2005.

Daniel, V. E. 1984. The House Conceived. Chapter 3 in: Fluid signs: Being a person the Tamil way. Berkeley: University of California Press, pp. 105-163

Douglas, Mary. The world of goods: Towards an anthropology of consumption. Vol. 6. Psychology Press, 2002.

The Victorian House (1987, VCV330). Part 3,

Douglas, M. (1991). "The Idea of a Home: A Kind of Space." Social Research 58(1): 287-307.

Goffman, Erving. The presentation of self in everyday life. Harmondsworth, 1978.